בעבר יכלתי להיכנס לבלוג ולשפוך את ליבי החוצה בקלות. כיום אני כבר לא מצליחה. אחרי פסקה אחת או שתיים אני שוכחת מה רציתי לספר, או שפתאום זה מרגיש לי מיותר לכתיבה. חודשים שלמים חסרים לי בבלוג, ולצערי זה כבר לא כל כך מפריע לי.
איכשהו חיי נמצאים באיזור מאוד מנומנם. הריגושים היחידים שלי זה שינויים במשקל, או כשלהקת קייפופ כלשהי יוצאת בשיר חדש (וואו, זה קורה כל הזמן. הם עובדים בקצב הזוי).
אני לא מרגישה שיש בי מספיק עניין לשתף בו אחרים, הפכתי למשעממת.
אני פתאום רוצה לצאת, לשנות אוירה, לבלות. להיות עם חברים. אבל כל מה שאני עושה מדי יום זה למהר לחזור לבית מהעבודה כדי לצרוך עוד קצת קייפופ ולשתף את חברותי לפייסבוק שפתחתי במיוחד להתמכרותי לקייפופ.
במקום ליצור קשרים עם ישראלים, להרגיש את האנשים, אני מבזבזת שעות בלשוחח עם קוריאנים שבעוד שבוע הם יתחלפו בחדשים.
אני מרגישה שחזרתי אחורנית מבחינת בגרות. אני מתעצבנת כשלאנשים נמאס שאני חופרת להם על מוזיקת הפופ שלי, מתעלמת מדעותיהם ורגשותיהם. אני כבר לא מצליחה להכיל אנשים ששונים ממני בדעותי בצורה קיצונית.
אמרתי לחברה שאני רוצה זוגיות (ברגע של כנות) וכשהיא נסתה להכיר לי מישהו, מיד חזרתי בי.
אין צורך להגיד את זה כי זה לחלוטין נצעק מהכתוב אבל בכל זאת - אני רוצה שינוי!
משהו פנימי, להיפתח יותר, להשקיע יותר במי שחשוב לי, למצוא נקודת שייכות כלשהי. כי אני מרגישה כל כך מנותקת.
לים יונטק (lim yoontaek), זמר קוריאני שנלחם בסרטן נפטר אתמול בגיל 31.
למרות המחלה שלו הוא הספיק בשנים האחרונות להשתתף יחד עם להקתו בתוכנית כשרונות, לנצח, להוציא שירים וקליפים משעשעים ומצוינים, להתחתן, להביא ילדה לעולם. בזמן הקצר שהיה לרשותו הוא הספיק כל כך הרבה, ואני מתמלאת השראה ממנו.
בבלוג זה
בכל הבלוגים
כינוי:
נטענאלה.
אנחנו נתגעגע 