איזה כיף שיש לי חתול פוטוגני!

ולא לכבוד הולנטיין.

ולא, זה גם לא מה שגרם לי להיזכר בזה.

אני תוהה מה היה קורה אם הייתי קצת פחות ביישנית או עם קצת יותר ביטחון. מעניין אם ההיסטוריה של חיי היתה מעניינת יותר.

כי כן, אין מה להתכחש לזה, חיי זוגיות זה תמיד מעניין יותר מ"יצאתי עם חברות ואכלנו גלידה אז עכשיו אני בדיאטה" (90% מהבלוג שלי עוסק באכלתי~שמנתי~ועכשיו דיאטה).

אני מסוקרנת מה כל כך סוגר בעדי לנסות להכיר.

כשמנסים להכיר לי אני מיד אומרת "לא!", אני מתביישת כאילו נתפסתי בקלקלתי. איזו קלקלה בדיוק?

שאני לבד? שאני חסרת ניסיון וביטחון?

וממה אני כל כך מפחדת? שאהיה משעממת? שלא אמצא חן בעיניו? שאהיה נבוכה? שאתנהג בטיפשות? כי אני נוטה להתנהג בטיפשות כשאני נבוכה.

כשאני חושבת בהיגיון אני מבינה שכל אלו מצבים טבעיים והתגובות הינן תגובות טבעיות, ושבגלל שאני עדיין לא חוויתי את זה אז זה חדש לי. דברים חדשים תמיד קצת מפחידים.

למדתי באולפנא, בנות בלבד אבל הכרתי בנים במסגרת בני עקיבא, מחנאות, יציאות עם חברים. לצערי תמיד דאגתי להיות לא תמיד נחמדה בהתחלה (מתוך ביישנות, באמת, לא התנשאות חלילה), ועד שכבר היו בנים שחיבבתי והכרתי אז דאגתי להרחיק אותם ממני בדרכים שונות ומשונות (אני טובה בלהיות ביצ' מפלצתית).

אני צריכה להכין רשימת פחדים למה אני כל כך נמנעת מלתת לאנשים להכיר לי בנים, ואולי לנסות להפריך אותם בטיעונים הגיוניים. 

אני בספק עד כמה זה יעזור לי, אבל כסף לפסיכולוג אין לי כרגע. אני עסוקה בלחסוך לטיסה לקוריאה .