איזה כיף שיש לי חתול פוטוגני!

שלום וברכה

לאחרונה אני חווה שינויים בחשיבה. טוב, לאחרונה זה לא מדויק. עוד מתקופת השירות הלאומי התחלתי להפוך בעניין.

אני מדברת על משהו שנמצא איתי בערך מגיל 14.

שמירת נגיעה.

התחלתי לשמור נגיעה אי שם במחנה בני עקיבא, מתוך לחץ חברתי גרידא. כל החברות שמרו נגיעה (לכאורה), אני לא. הרגשתי שאני עושה משהו לא נכון, התחלתי לשמור אחרי המחנה ולהיות תומכת נלהבת של שמירת נגיעה!

ידידי לא יכלו ליצור איתי שום מגע. לא לחבק, לא ללחוץ יד, בטח שלא נשיקה קטנה בלחי.

התרגלתי לחיות עם תווית "שומרת נגיעה" בכל התיכון. היו כאלה שאמרו "וואו, אני מחזיק ממך. כל הכבוד. זה קשה", וזה היה גורם לי להתגאות בעצמי. אני כובשת את יצרי!

אני לא נותנת לבנים לגעת בי!

אני חסודה וכל השאר לא.

באולפנא קיבלנו פה ושם שיחות חיזוק על שמירת נגיעה, קיבלנו ספרונים לחלק לחברותינו שלא מספיק חסודות כמותנו. עד היום 10 ספרונים כאלה מעלים אבק אצלי במדף.

כמובן שלא כל הבנות שלמדו איתי שמרו נגיעה. למען האמת רובן לא שמרו. מה שעוד יותר חיזק את הילת ה"קדושה" שיצרתי לעצמי. 

אחרי האולפנה, כשיוצאים מהחממה, עדיין שמרתי נגיעה.

שירות לאומי במקום חילוני. חלקם ידעו שאני שומרת וחלקם לא ממש זכרו. אני זוכרת ששם התחלתי לחשוד ששמירת נגיעה זה לא כזה דבר מדהים. לא כי ראיתי מגע בין אנשים וחשקתי בזה, ממש לא.

שמירת נגיעה מגיעה מתוך מקום של ייחס מאוד חזק למגע. מגע יכול ליצור רגשות, להעצים רגשות, לגרור אותנו למקומות שאנחנו לא רוצים, ועוד בלה בלה בלה. 

אבל יצא שעבדתי עם אנשים שכן לחצתי להם יד, או נגיעה כתף פה כדי להסיט את תשומת ליבם, או נגיעה קטנה ביד כשמטיילים יחד עם כלב מהכלביה... והמגע הזה, לא שבר את נפשי הדתיה לרסיסים. איך בעצם כל מה שהפחידו אותי לא מתקיים?

כשנסעתי לתל אביב להעביר כלבה לבעליה החדשים הרגשתי שחציתי גבול! פגשתי את הבעלים החדשים, לחצתי יד, העברתי לו את הכלבה, דיברנו, היה כיף איתו. הבטחנו לשמור על קשר ולהיפגש כשאני אהיה במרכז, אמרנו להתראות ונתנו זה לזו חיבוק פרידה.

רחמנא ליצלן!

חיבוק!

לגבר!

והעולם לא התפוצץ לי.

אני זוכרת שאחר כך באוטובוס כבר התקשרתי לחברה להיוועץ בה לאיזו מדרשה כדאי לי ללכת כדי להתחזק. כל כך פחדתי שסדקתי פה משהו, כל כך פחדתי שאני נגררת לתהום שאין ממנה מוצא, שעוד רגע ואהפוך למינימום פרוצה מן המניין. 

ונחשו מה?

שוב לא התפוצץ העולם. שוב המגע המטופש הזה לא באמת הפך אותי מדתיה לחוזרת בשאלה. 

כל הזמן זה עמד באוויר. אני מאמינה בקב"ה, משתדלת לשמר על מה שחשוב לי, למה שמירת נגיעה לא חשובה לי כמו פעם?

אני מתרחקת מהדת?

אני מנסה לפרוק עול?

ניסיתי לקרוא שוב את הספר שתומך בשמירת נגיעה, ופתאום הכל נראה לי תלוש מהמציאות.

כן, במגע יש כח. אבל לא במגע תמים, לא בחיבוק קל לחבר. מגע מעביר חום, אפשר לחזק איתו, אפשר לנחם איתו. אבל לא צריך להקצין עד כדי שמירת מטר מבני המין השני. זה מגוחך!

השארתי את עצמי מוגדרת כשומרת נגיעה עוד תקופה. עד לפני כשנה שבה נמאס לי. הרי אני לא באמת מאמינה בזה, אז למה להמשיך לעטות על עצמי מסכה ולמנוע מעצמי דברים שנראים לי בסדר?

אז אני כבר לא שומרת נגיעה.

אני מרגישה עם זה בסדר גמור.

אבל לא מצליחה לצאת מהארון הזה.

ההורים בטוחים שאני עוד שומרת נגיעה, ולא שאני חייבת דין וחשבון, אבל עדיין לא נעים לקבל מבט עקום כשמספרים שכבר לא.

למען האמת, אני די כועסת על עצמי ששמרתי נגיעה כל השנים האלו. אני מרגישה שבאיזה מקום זה הוריד לי את הביטחון. בניתי חומה ביני לבין בנים. והיום אני חסרת ביטחון ונבוכה כשזה מגיע לקשרים עם בנים. ואני כבר מתחילה להרגיש שאני מזדקנת לשטויות האלה.

או שאני סתם מחפשת את מה להאשים בחוסר הביטחון שלי.

נו, בסדר. גם זה יעבור.

לילה טוב