איזה כיף שיש לי חתול פוטוגני!

חזרתי מקוריאה!

לפני שבוע וקצת נחתתי בארץ הקודש אחרי כ50 ימים מופלאים בדרום קוריאה.

אני לא אכתוב פוסט מסכם כי לא ניתן לסכם לעולם את מה שהיה שם. זה מדהים מדי ומצריך יותר מדי דפים וזמן כדי לספר מה היה.

אבל אני רוצה לכתוב על שינוי משמעותי שהתחולל בי בעקבות הטיול.

לראשונה רחוקה מהבית, רחוקה מהמשפחה, רחוקה כביכול מהחוקים שגדלתי עליהם. אז הסכמתי לעצמי לחוות דברים קצת מעבר למה שמותר.

"נטע, הגיע הזמן שתתנשקי" אמרו החברות מהארץ לכבוד היותי בת 24 שעדיין לא התנשקה בחייה. או חוותה קשר כלשהו עם גברים. כי, נו, ביזבזתי 10 שנים יפות על שמירת נגיעה וחייתי לפי המוטו "בנים הם חתיכים אבל חבר זה איכס".

בקוריאה הרגשתי פתוחה יותר, משוחררת, חברותית יותר, שמחה יותר. יצאתי לבלות, יצאתי לשתות, הכרתי אנשים והתביישתי הרבה פחות. הרגשתי ביטחון עצמי לעיתים.

נפגשתי עם מישהו שהכרתי מהפייסבוק. אחרי כמה פעמים שנפגשנו החלטנו לצאת לדייט. היה דייט מדהים, שהסתיים בנשיקה. ועוד כמה.

חוויתי נשיקה ראשונה וזה היה מושלם!

המשכנו להיפגש, אמרתי לעצמי שזה לא נורא שמדובר בלא יהודי, שאני רק לומדת על עצמי דברים ושהכל יופסק כשאחזור לארץ. מה שקורה בקוריאה נשאר בקוריאה.  שאני רק מתנסה פה כדי לחזור נטע בוגרת יותר לארץ ישראל, שבזכות זה אוכל להכיר מישהו מבלי להתבייש מדי ושיהיה לי סיכוי להתחתן מתישהו ולהביא לאבא ואמא נכדים קטנים וחמודים.

כשניסיתי לברר איתו מה אנחנו בדיוק הוא טען שאנחנו רק נהנים ושאין בנינו קשר מוגדר כי אני ממילא עוזבת. הרגשתי כמוהו ושמחתי שזה הדדי. אך מפגישה לפגישה, ומשיחה לשיחה הרגנו שנינו שזה מתהדק מדי ושהולך להיות לנו מאוד קשה כשזה יגמר. שבוע לפני שעזבתי את קוריאה הוא אמר לי שהוא מעדיף לא להיפגש יותר בכלל, אמרתי לו שאין סיכוי, שאולי לא נוכל להתראות בעתיד ושממילא יכאב לנו אז חייבים לנצל כל רגע. ובהחלט ניצלנו!

כל רגע איתו היה מושלם, כל שניה איתו היתה קסומה, כל חיבוק וכל מגע קל וכל פעם שהלכנו צמודים מחובקים בסיאול הקרה של נובמבר היו רגעים שאני שומרת בלב.

ואז הגיע יום העזיבה והוא בא איתי לשדה תעופה, וחיבקתי אותו. ונפרדנו שם, ונכנסתי למטוס, והתחלתי לבכות. הטיסה נמשכה 12 שעות שנדמו כמו נצח, ישנתי, התעוררתי, בכיתי, אכלתי, ושוב בכיתי ושוב נרדמתי. 

נחתתי בארץ, המשפחה חכתה לי בשדה מאושרים ומתלהבים ומחבקים ואני הייתי כבויה ומתגעגעת, עייפה וחיוורת.

הגענו לבית, רציתי שקט, הלכתי לישון בוכה. התעוררתי בוכה והלב שלי רעד כשראיתי הודעה ממנו. הוא גם בוכה ומתגעגע ומקווה שלא נפרדנו למרות שאנחנו בקצוות שונים של העולם...

אז עכשיו אנחנו מנהלים מערכת יחסים ממרחק. אני מסבירה לו שאני יהודיה ודתיה ושלקשר שלנו אין עתיד, והוא אומר שהוא אוהב אותי ושכרגע זה מה שחשוב. ואני אוהבת אותו וזה באמת כל מה שמעניין גם אותי. ושנינו מתגעגעים וחופרים זה לזו בהודעות ותמונות. ועכשיו הוא מדבר על להגיע לישראל ומקווה שאוכל לארח אותו ואמנם יש לי אפשרות כזו אבל איך מסבירים לאבא שהבת שלו יוצאת עם גוי? 

אני לא יודעת מה לעשות. אם להמתין ולראות אולי הזמן יחליש את הקשר ואז יהיה לנו קל לסיים את זה, או לחתוך את זה כבר עכשיו מחשש שעם הזמן זה רק יתעצם. אני פשוט לא יודעת מה לעשות. אני כל כך אוהבת אותו ורוצה את הקרבה שלו ואת החיבה שלו.אוף, למה כל כך קשה להיות יהודיה?