איזה כיף שיש לי חתול פוטוגני!

בפוסט האחרון סיפרתי על האהבה הלא כל כך מותרת שלי.

על האהוב הקוריאני והרחוק ולא יהודי שלי.

כשרק נכנסתי איתו לקשר לא ידעתי בעצם לאן אני נכנסת ונתמכתי בעידוד מהבית של החברות. נו לכי על זה, מקסימום תיפרדו והכל ישכח.

אבל מסתבר שזה לא כל כך קל ופשוט ללב.

הגעגועים מתחזקים מיום ליום, הוא מופיע לי בחלומות, השיחות בינינו אמנם דחופות אך איתן מתגברת איזשהי אובססיה, צורך כפייתי שלי, תמיד להתעניין בשלומו. רוב הזמן זה הדדי, וגם מצידו הוא הרעיף המון התעניינות והאהבה, אבל תמיד אני מרגישה באיזשהו מקום שאני מציקה, שאני חופרת, שאני לוחצת יותר מדי.

מערכת יחסים ראשונה שלי, בגיל 23, אני לא בדיוק מכירה את "הנהלים". אני לא יודעת מה בסדר ומה פחות. ולהגיד לי "תיהי טבעית תיהי את" לא עוזר, כי אני בעצמי לא אוהבת את נטע. אז איך אחר יאהב את נטע?

וכמובן שחוסר הביטחון שלי תמיד יקלקל.

המרחק עושה את שלו, הגעגועים, הבדידות בבית לעומת האוירה החברתית שהיתה לי בקוריאה... הוא מבלה כל לילה (כיאה לסיאולי צעיר) אני עובדת, ישנה ואוכלת. אני מרגישה שהוא חי ואני לא. ואני גם מקנאה מדי פעם, על שטויות, אבל עדיין. לקנא מגעיל אותי, זה אמנם רגש טבעי, אבל מכוער.

ואז חשבתי על זה יותר מדי, והתחיל לכאוב לי. התחלתי לעבוד על עצמי בצורה שכלית: למה את צריכה את זה? הוא רחוק, לא יהודי, אין לך עתיד איתו, זה מסב לך כאב, געגועים, קנאה, הוא אולי יבקר חודש בישראל אבל אחר כך ימשיך לשנתיים במדינה שהיא אפילו לא קוריאה. את רוצה להתחתן, לא? את רוצה ילדים, אז למה לבזבז את הזמן? את כבר בת 24 (עוד יומיים, למען הדיוק), באיזה גיל תרצי להתחתן ולהביא את ה4-5 ילדים שאת רוצה? 

ואז שלחתי לו הודעה "אנחנו צריכים לדבר". וכאב לי. 

ואז התקשרתי אליו ואמרתי לו כמה שקשה לי ושנראה לי שזה לא מצליח לי יותר, והוא נפגע ממני והופתע ואמר לי שזה נגמר וניתק. ולא דיבר איתי לכמה שעות.

ושלחתי לו הודעות להסביר את עצמי והתחננתי שידבר איתי שנסגור את זה יפה: אתה לא יכול להתעלם ממני פתאום, זה כואב, אתה צריך זמן אבל אנחנו צריכים קודם כל לדבר, בבקשה, רק תגיב תגובה קטנה, בבקשה. אני מצטערת, אני מתחרטת, עשיתי טעות, אני מצטערת.

למחרת הוא אמר שהוא פגוע ולא מבין אותי, ולמה הפלתי את זה עליו ככה. ואמרתי לו שמהרגע הראשון הוא ידע שהקטע של יהודיה-לא יהודי לא יעבוד, ואני פתאום מתחרטת ורוצה לנסות בכל זאת כי אני אוהבת אותו. הוא אמר לי שהוא לא רוצה לעשות דברים בפזיזות. "תני לי זמן, אני צריך לחשוב, אני גם לא רוצה כרגע לדבר איתך".

כל השיחה בנינו היתה לא נעימה, הוא היה קר כלפי, וזה הכאיב לי. והתחרטתי שסיימתי את זה, ובכיתי. ולא הבנתי למה כל כך קשה לי ועצוב לי... הרי ידעתי שזה יהיה ככה מההתחלה. למה אף אחד לעזאזל לא אמר לי שלב שבור זה כל כך כואב?

וחברות מעודדות "נטע, זה תהליך התבגרות. זה יחזק אותך, את לומדת דברים, היית חייבת לחוות את זה, נו, תתבגרי". גם כן עידוד.

למחרת דיברנו שוב. הוא מצטער שהוא היה קר כלפי, ומצטער שהתעלם ממני, ומצטער שבכיתי. והוא אוהב אותי ומתגעגע וגם לו קשה. הוא גם רוצה שננסה שוב, בתנאי שאני לא אזכיר את העניין היהודי שלי.

"אבל אני יהודיה, ואני דתיה"

הוא אומר לי שכרגע זה לא חשוב. למה אני תמיד מדברת על זה?

"כי אני רוצה להתחתן ולהביא ילדים ביום מן הימים. אני לא רוצה לנהל מערכת יחסים עם מישהו שלעולם לא יוכל לתת לי את זה"

"אם אנחנו נכיר מספיק טוב ואולי נרצה להתחתן אז אני אחשוב על גיור"

"אתה צריך לדעת מה זו בכלל יהדות, זה לא קל, בבקשה תנסה לראות מה זה. ואם תראה שזה מסובך מדי, אז נוותר מעכשיו"

"את מוכנה לוותר על מה שיש לנו?"

"אני לא רוצה... אני מפחדת ששנינו ניפגע שוב"

וזה נמשך ומסתבך ושנינו מאוהבים וכועסים אחד על השני וזה מתסכל כל כך כי כל מה שאני רוצה זה להיות לצידו ולחבק חזק ולנשק אותו ולהגיד לו שלא ידאג ואנחנו ננצח את הכל

אבל במציאות אני רחוקה ממנו פיזית, ואני לא יכולה לנצח את מה שגדלתי עליו כל חיי - היהדות, אני צריכה לעשות בחירה קשה: הלב או המח. ושניהם מושכים חזק לכיוון שלהם.

זה מרגיש לי מטומטם כל כך. כל חיי חייתי בישראל ולא הצלחתי לצאת עם בנים והתביישתי כמו טיפשה והתנהגתי בצורה ילדותית, ופתאום מישהו מדהים מתאהב באישיות המפגרת שלי ובחיצוניות המשעשעת שלי, ואני מתאהבת בו. אבל יש בנינו מחסומים שיוצרים את העניין לבלתי אפשרי.

ועכשיו אנחנו ספק מנסים שוב ספק דוחים את הקץ, מנסים לדבר ועדיין מרגישים מוזר. אני מקווה שנוכל לחזור למה שהיינו, אני יותר מקווה שנוכל להיות פשוט חברים. הוא יקר לי והוא היחיד שהייתי מסוגלת אי פעם להיחשף אליו ולתת לו את הלב שלי. אני אולי דרמטית מדי, אבל זו אהבה ראשונה, אז מותר לי. ועצוב לי. והייתי מכורה ל90210, אז אל תשפטו אותי!

~~~

המלצת העורכים (עם תמונה של ג'י דרגון הנהדר)

עידכון עצוב - זה נגמר בינינו. הפעם מהצד שלו. אמר לי בפשטות "את יהודיה אני לא". וכך זה נגמר. תודה לכולם על התגובות והעצות, אני רק מקווה שהחור שנפער בי ימצא דרך להתמלא מחדש כמה שיותר מהר.