האמת שרשמית סיימתי ללמוד במאי, מעשית סיימתי ללמוד בתחילת השנה, ובכלל גם נשארה לי עוד בגרות אחת להשלים את האוסף.

אבל בא לי לסכם עכשיו.

במילה אחת; בזבוז. לפעמים אני מרגישה שסבלתי סבל טהור (בלי הגזמה) במשך 12 שנים רצופות, ובשביל מה? תעודת בגרות עם ממוצע של 80?

לכאורה בי"ס קיים בשביל ללמד. 12 השנים האלה נועדו בשביל להכין אותנו ל"חיים האמיתיים", ללמד אותנו דברים בסיסיים בתחומים שונים, ותעודת הבגרות היא תוספת, דבר שעושים בסוף כל השנים האלה כדי לשקף במידת מה את הלמידה שלנו.

אבל נראה שהתכלית הזאת אבדה מזמן. ההווייה הכוללת היא שצריך ללמוד טוב לבגרויות, להוציא ציונים טובים בבגרויות, להשלים בגרויות אחרי צבא, ו...להוציא ציונים טובים בבגרויות.

איך שאני רואה את זה - בי"ס שם דגש על 3 תחומים: לימודים, חברה, ואמנות. אלו שלושה דברים שאפשר להצטיין בהם בתקופה של 12 שנים. הוא מציג לנו כמה סוגים של בני אדם שאנחנו יכולים להיות, בכל אחד מידה שונה של כל אחד מהתחומים האלה; החברותי, האמנותי, החכם (כמובן שהחכם זה מישהו שיש לו ציונים טובים), וכל מיני שילובים מעניינים של השלושה. ומי שלא מצטיין באף אחד מהם? כמובן - יש לו פוטנציאל.

כמה פעמים שמעתן את המשפט "ציונים זה לא אינדיקציה לשכל"? תמיד מתלווה אליו גם ההסבר, שאמנם יש בזה משהו, שמישהו ממש טיפש לא יכול לקבל הכל מאיות, ולא צריך רק להיות חרשן כדי לקבל ציונים טובים. אבל יש עוד דברים בעולם, וציונים בסופו של דבר הם לא המדד האולטימטיבי לחכמה. אני לא אגיד שהמשפט הזה לא גרם לי להרגיש קצת טוב לפעמים, כי הוא כן, ואפילו יצא לי להגיד אותו מספר מכובד של פעמים לעצמי ולאחרים.

אבל קשה להאמין לזה כשבמקביל דוחפים אותנו לציונים. בסופו של דבר, הבגרויות, ולא שום דבר אחר, אמור להיות השיא של 12 השנים. וזה לא משנה בכלל שעד כיתה ט' השקעתי, הגעתי לבי"ס, למדתי, הוצאתי ציונים טובים.

אתם מכירים מישהו שלא יצאה לו הרוח מהמפרשים? עוד שנה ועוד שנה ועוד שנה, והכוח נגמר. כשמגיעים לבגרות אנחנו מותשים ומרוטים פיזית ונפשית, וכל מה שחשוב לנו הוא לעבור עם ציון סביר. אז זה בעצם השיא שלנו. לעבור עם ציון סביר ו"להשלים אחרי צבא".

אנשים יוצאים מביה"ס עם עוד כמה דברים, ואני יודעת את זה. יש לו יתרונות אם מצליחים לנצל את מה שהוא מציע. אבל המרדף אחר הציונים הוציא כמה דברים מפרופורציה וגם גרם לכולם לשכוח את אחד הרעיונות הבסיסיים בבי"ס; ללמד.

ילד שמגיע לכיתה א' הוא סקרן, רוצה ללמוד, לדעת, להבין. רוצה לדעת הכל על העולם. ומכיתה י"ב אותו ילד יוצא....עייף. ועם תעודת בגרות, לפעמים. בית הספר מוציא באופן שיטתי את החשק הטבעי ללמוד ולדעת.

נקווה שיום אחד זה ישתנה. "יש בי את הכוח לשנות", הא? אולי אהיה מורה. ;)

עריכה:

לאור התגובות אוסיף קצת ואחדד...

אז ככה. נתחיל מזה שהבסיס והרעיון של בי"ס הוא דבר שבעיני אי אפשר לוותר עליו, ואני לא חושבת שמצבי היה טוב יותר אם פשוט לא הייתי הולכת. מה שהתכוונתי בפוסט הזה, הוא שהרבה דברים התפקששו בדרך, ומוסד שהרעיון מאחוריו היה לתת מסגרת, ללמד ולחנך ולהכין ילדים לחיים הפך למפעל ציונים, שגם הם שווים פחות ופחות ככל שחולף הזמן.

היה לי עצוב לשמוע שכל כך הרבה מסכימים ומרגישים את הייאוש הזה. אם נשארו לכם עוד כמה שנים אני מאחלת לכם שהן יעברו בטוב ושתוכלו להנות ממה שיש. מה שעזר לי בסופו של דבר היה התנדבות שנתנה לי משהו מעבר, ורוב האנשים מוצאים דברים מחוץ לבי"ס שמחזיקים אותם.

ובנימה אופטימית זו, שיהיה לכולם בהצלחה בהמשך, איפה שלא תהיו.