אלוהים יודע שניסיתי. כמה שניסיתי. ולא משנה כמה ניסיתי והשתדלתי תמיד נכשלתי בדיאטות.תמיד התפתיתי לאכול עוד אחרי שאכלתי קצת.
אבל הפעם זה שונה.
הפעם אני לא לבד ,אנה איתי.
והיא כבר חלק ממני. אני לא יכולה לאכול משהו בלי לתהות כמה אני מעלה בכל ביס וביס.
אז אני מתמקדת בעיקר במרקים ומים.
חסה ועוד ירוקים גם יתקבלו בברכה ,בעיקר בגלל שהם האוכל היחיד שמוריד קלוריות.
וספורט.
תמיד הייתי זאת שיושבת בצד ולא משתתפת בשיעורי הספורט.
אבל אנה גורמת לי להבין שספורט זה מרזה. מרזה מאוד.
וכל יום אני מרזה בערך 1600 קלוריות ,אבל זה לפני שמחשיבים את כל מה שאני טוחנת.
בגלל זה החלטתי שאני מפסיקה לאכול.
אולי ארוחה ביום.
כי אני לא יכולה להסתובב בבית הספר ולראות את כל אלה ש"זה בגנים אצלי" או "אני לא חושבת על זה בכלל" שיכולות לבלוס חטיף שוקולד בלי לחשוב ,והן עדיין יהיו יותר יפות משאני אהיה.
ואני לא יכולה להסתובב בצופים עם חאקי שצמוד יותר מדי בכל המקומות הלא נכונים.
ולראות שכל הבנות בשכבה הולכות עם מכנסיים קצרצרים וסקינים במידה 34 בזמן שאני נדחקת ל38.
ולדעת שלא משנה כמה דיאטות אני אעשה אני עדיין אהיה שמנה.
ואז אנה באה.
חשבתי שאם הדיאטות לא עובדות ,אז אנורקסיה כן.
כי כשאני רוצה אני מצליחה ,ויותר קל לא לאכול מאשר לאכול ולהפסיק לפני שאני בולסת 1000 קלוריות.
אז אני מנסה ,ואוכלת רק מרק ,ואולי איזה סנדביץ' קטן פעם בשבוע.
כי אני באמת מאמינה שאנורקסיה היא לא מחלה ,היא הצלה.
הצלה שלי מהשומנים ,והדרך היחידה שלי להיות יפה.
מקווה שתצליחו יחד עם אנה
עמית
בבלוג זה
בכל הבלוגים
