היום הוא ניסה לנשק אותי.
ראיתי אותו אחרי המון זמן שלא דיברנו ולא נפגשנו, זה היה קצת מוזר אבל נחמד לדבר.
הוא יצא החוצה בסוף המפגש לסיגריה ואני יצאתי איתו, "התגעגעתי", הוא אומר, מחבק, אני מפלרטטת קצת, ספק בכוונה ספק בלי לשים לב, הוא החזיק לי את הפנים וקירב אל שלו.
הזזתי את הראש, "אני לא יכולה.. זה לא מתאים, יש לי מישהו", אמרתי וזזתי ממנו.
יש לי מישהו בלב ובראש, אבל לא במציאות. אני רק מחכה שזה יקרה כבר.
בפעמים הקודמות שהייתי איתו נהנתי, זו פריקה נטו, זה רק היצר, ההנאה.
הבעיה היא שאיתו זה שום דבר מעבר, אני לא נמשכת אליו, אני חושבת שהוא מסוג הבנים שמנשקים בכל הזדמנות שיוצא להם, כדי להוסיף לרפרטואר.
זה רק לכיף, בשביל לפנטז על זה אחר כך, כמו סרט שרואים נון-סטופ בראש.
אני פועלת מהלב, הבעיה היא בדרך כלל שהלב שלי נמצא אי שם עמוק בתחתונים.
היום הוכחתי לעצמי שאני יותר חזקה מזה
אני כן רוצה את הריגוש הזה, פריקת יצרים ומתחים
אבל לא עם כל אחד, זה לא שווה עם כל אחד, ובטח שלא איתו, זה שווה רק עם האחד שלי.
היום הוכחתי לעצמי שאני שווה יותר מזה, אני יותר מהאובייקט שהוא התייחס אליי, מנשק ונעלם. בפעם הראשונה הבלגתי כי גם אני חשבתי שזה חסר משמעות, בפעם השניה הבנתי שזה כבר לא לעניין, שיש פה קצת מעבר ושזה יכול להיות משהו רציני או שזה יכול להיות כלום, אבל אני צריכה להחליט ולא למשוך את זה. בפעם השלישית זה כבר לא קורה. אני לא כל אחת שהוא יכול לזיין ולהעלם פתאום בלי לדפוק חשבון. זה לא שהוא לא הולך לראות אותי יותר בחיים. הוא הולך לראות את הפרצוף שלי כל בוקר, ואני את שלו.
בבלוג זה
בכל הבלוגים
