כמעט אין פוסט שלא כתבתי עליו, על כמה שאני רוצה שזה יהיה אמיתי.
אתמול באתי אלייך לראות סרט, זה כבר הפך להיות נוהל אצלנו. רואים סרט ונמרחים על הספה בחדר האחורי אצלך בבית.
אחרי שני סרטים, בסביבות 3 בלילה, אתה כבר חצי נרדמת ולא רציתי שתחזיר אותי הביתה כי פחדתי שתנהג ככה, ואתה לא הסכמת לי ללכת ברגל כי כבר מאוחר. הפשרה הייתה שאני אשאר לישון ואתה תחזיר אותי בבוקר.
הולכים לישון על הספה-מיטה הקטנה, אני אומרת לך שקר לי ושתכבה את המזגן ואתה מחבק אותי ומלטף אותי. בסביבות 4 או 5 החלטתי שזהו, אני חייבת לעשות איזשהו צעד עם זה. הפנים שלנו במרחק סנטימטרים ספורים, האף שלי כבר נוגע בשלך, ובכל זאת אני מתלבטת ולא מצליחה להחליט. אני מתקרבת, ואז התנשקנו. סוף סוף. וחיבקת אותי חזק, כאילו אמרת לי שלא תעזוב אותי בחיים, שאתה רוצה את זה, וזה היה מדהים. אחרי שעתיים או שלוש כבר הלכנו לישון, אני קבורה בתוכך ואתה מחבק אותי חזק. לא דיברנו. בבוקר קמת מוקדם והערת אותי, מסתכל עליי בחצי חיוך. "בוקר טוב" אני אומרת, ואתה עונה, עדיין עם אותו מבט, לא בטוחה מה אתה חושב. "מה אתה חושב?", אתה לא עונה. אני קמה, מחבקת אותך ומתיישבת לידך. "נו מה אתה חושב?", "כלום" אתה עונה. "אתה לא יכול לא לחשוב על כלום, בטוח אתה חושב על משהו". לא עונה. "אני אגיד לך על מה אני חושבת. הסיבה האמיתית שלא הייתי עם א' זה בגלל זה, ופחדתי שאם יהיה משהו זה יהרוס את הכל, כמו שקורה עכשיו". אתה שותק, לא מגיב. "נו תגיד כבר על מה אתה חושב, ממה אתה מפחד? זה או כן או לא, למה אתה מפחד להגיד?", אתה שותק, עושה מן פרצוף לא ברור, רואים שקשה לך, אני מבינה שזה לא הולך להיות קל. "זה פשוט לא מרגיש לי נכון" אתה אומר, המשפט הראשון שאמרת הבוקר. שקט. "אז לא," אני אומרת, "אז לא".
כל כך קרוב. כל כך אמיתי. כל כך קשה. לא רוצה לאבד אותך. ידעתי שזה מה שיקרה.
בבלוג זה
בכל הבלוגים
