לפני שלושה שבועות נפטר אבא שלי.

ככה, פתאום. זה היה רק מצב בריאותי שדרש אשפוז קצר בבית חולים, אבל התדרדרות פתאומית קטעה את פתיל חייו. משם, החיים מתחלקים לשלושה שלבים:

השלב הראשון היה ההלם. גדול, צורב, ובעיקר כבד. כאילו פגע בי שק קמח בן חמישים קילוגרמים וסחט כל מולקולת חמצן מהריאות שלי. הרגע שבו האדם שלפני, זה שהכרתי כל חיי, פתאום איננו דבר מלבד חומר אורגני חסר ערך בפני עצמו; הרגע שבו הרופא יוצא מהחדר במבט מבולבל ומתחיל להגיד בשפל קול ש"הוא היה בן אדם נחמד" אחרי שמאמצי ההחייאה עלו בתוהו, הוא רגע איום. רציתי למות באותו רגע. בלי אבא שלי, למה לי חיים?

השלב הבא - שהגיע מיד אחר כך וזה שבו אני עומד כרגע - הוא שלב ההכחשה. לא מתקבל על הדעת שתוך יומיים של התדרדרות מהירה תסתיים לה מסכת החיים המפוארת של אבא שלי. לא מתקבלת על הדעת האפשרות שעמדתי בפני גופה קרה ודוממת של האדם הפעיל ביותר שהכרתי. לא, אבא שלי לא מת. הוא פשוט הלך למקום כלשהו והוא עוד ישוב בקרוב, גם אם אין דרך ליצור איתו קשר כרגע כי הוא לא השאיר לי מספר טלפון. הוא רק נסע לנסיעה ממושכת. העזיבה הזו היא רק זמנית. לכן חשוב לשמור על הסדר בבית שלו, לסדר את הניירת ולהמשיך לטפל בכל הפעילויות שנשארו מיותמות פתאום. הוא עוד ישוב, וישמח לגלות שהדברים המשיכו כפי שתכנן אותם, גם אם הוא עצמו לא היה מבצע את זה בצורה 'מרובעת' כמוני.

והשלב האחרון, שעוד עתיד להגיע, הוא הקבלה של המצב וההתנחמות מהצער. כדי להגיע לכך, אנשים מספרים על יקירם ועל ההרגשה שלהם; כדי להרגיש טוב יותר. ככל שהם משתפים יותר, הם מרגישים שהוקל להם יותר, שהצער שכך עוד קצת ושהחיים אפשריים יותר. אבל לא אצלי. אני לא איש דברים, בפרט לא בכל הקשור לרגש. וחוץ מזה, אני לא רוצה לשכוח. חלק מהחיים שלי נמוג עם הרוח באותו יום. חלק ממני מת באותו יום. אני לא מסוגל להתנחם על מותו של אבא שלי. לא, אי אפשר לשכוח יד שאבדה, ובטח שלא להתנחם מאבל על מי שהיה כל עולמי, ושאת כל מה שאני יודע למדתי ממנו.

וזו הסיבה שאני אוזר כוח להיפטר מעוד משהו היום - מהבלוג הזה. נרקיס היה חלק אינטגרלי ממני ומהנוכחות שלי (בעיקר הוירטואלית), אבל אין לי את הכוחות הנפשיים לקיים אותו כרגע. אני לא מתחרט על מה שעברנו ביחד (טוב, אני כן מתחרט על בליל השטויות שכתבתי כאן בשמו), אבל החיים שלי הם לא מה שהיו והם מתגלגלים עכשיו בכיוון אחר, ולנרקיס אין מקום בהם. אני לא אסגור את הבלוג (לפחות לא בזמן הקרוב. לעולם אין לדעת מה אחשוב עליו בעוד שנה) כי אני לא מתחרט עליו, אבל זה יהיה הפוסט האחרון שלי, ואני נפרד מכם כאן. היה נחמד (באמת!), ותודה לכל מי שהיו כאן והגיבו, השמיצו, הביעו את תמיכתם האילמת, או סתם קראו בשקט. הייתם נהדרים ואני מאחל לכם הרבה הצלחה בכל אשר תפנו, ובעיקר שלא תדעו כל צער בפניות החיים הללו.

עד כאן בפעם האחרונה,