מועדי מבחן חוש המידה של התקשורת מגיעים בעיקר במקרי קצה. שריפתו העצמית של משה סילמן ז"ל העמידה אותנו במבחן כזה. מצד אחד הדילמה הקלסית של היחס למתאבד – האם לפרסם את המעשה ובכך אולי לתרום למקרים נוספים, מצד שני היה זה מעשה ברור של מחאה לא רק אישית. כיצד להתייחס למקרים הבאים, של אנשים ה"מעתיקים" את המעשה.

האם עמדה/עומדת מערכת חדשות 10 במבחן? אינני מתיימר לסקור סקירה רחבה אלא אאחז בשלוש דוגמאות של שלוש תוכניות שונות בתוך החברה.

המהדורה המרכזית 17.7.12

משה סילמן עדיין גסס. כתבה של מאור צור התרכזה באריק הררי, נכה תושב רמלה אשר איים לשרוף את עצמו. הוא מתגורר בדירה של "עמידר" בה הוא גדל, אבל החברה מבקשת לפנות אותו  בטענה שאין הוא זכאי. זאת, לאחר שכבר הסכימה בעבר למכור לו אותה – אבל חזרה בה בטיעון משפטי כלשהו. בשלב מסויים אומר הררי לכתב בגילוי לב: "אם לא הייתי עושה [מאיים לשרוף את עצמו. ז.ח.] לא היית בא לפה. לא אתה, לא צוות צילום, לא אף אחד".

משפט קצר זה ממחיש את הדילמה כולה. מצד אחד מצוקות אמיתיות, שלא היו זוכות לתשומת לב התקשורת ללא הדרמה הנלווית. מצד שני, מניפולציה מול התקשורת ובמקרה הזה תוך הודאה ברורה. האם לגיטימי לשתף פעולה עם זה? לחילופין, האם להעצים את התופעה ולגרום אולי לנזק נוסף?

הכתבה של מאור צור עמדה בכבוד במשימה. הסיפור עצמו חזק, מהימן ורלוונטי ככתבת המשך ("פולואפ") לטרגדיה של משה סילמן, שהתרחשה זמן קצר לפני כן. ההודאה של אריק הררי בכך שמדובר בסוג של מניפולציה שידרה דווקא כנות מצד נשוא הכתבה ושידורה על ידי הכתב שיקפה גילוי נאות.

היום שהיה 17.7.12

באותו לילה, התייחסה התוכנית "היום שהיה" לאותה כתבה. כדרכה של התוכנית כאשר היא משתמשת בחומרים של המהדורה המרכזית , היא "מפרקת" את הכתבות ו"מרכיבה" אותן מחדש. בטיפול בכתבה של מאור צור הושמטה האמירה של אריק הררי על כך שבלי איומים על שריפה עצמית העיתונות לא הייתה באה אליו.

אומר על כך עמיתי יותם ירקוני, עורך התוכנית באותו יום:

השיקול פה היה יותר סגנוני מאשר עקרוני-עיתונאי. הרי ברור לכולנו שאילולא נסיון ההצתה התקשורת לא היתה מתעניינת בסיפורו של האיש, כמו גם בסיפורו של סילמן או של בועזיזי בתוניסיה. לא הייתי אומר שהפרובוקציה היא נשמת אפה של הדמוקרטיה, אבל היא בהחלט מצרך חשוב עבור התקשורת המסחרית. יחד עם זאת, כשהדברים נאמרים בצורה כה מפורשת נוצרת תחושה לא נוחה כאילו אנחנו, המצלמות, ממש מזמינים אנשים במצוקה לנסות ולהעלות עצמם באש. יתכן שמדובר בצביעות מסויימת, (עצם שידור האייטם על הצתה עצמית מעודד במובן מסויים את התופעה) אבל לתחושתי יש במקרה הזה חשיבות למראית העין. העדפתי, תוך התייעצות עם העורכת גלית פורת, להשמיט את הסינק הספציפי הזה מהטיפול באייטם

לטעמי מדובר בהשמטה בעייתית במקצת, שהרי יש בהתבטאות של האיש משום ביקורת על התקשורת – ואין לנו מנדט לצנזר אותה.

מצד שני, התוכנית הוסיפה דבר חשוב, שנשמט מהמהדורה המרכזית: אם כבר נוגעים בנושא כה רגיש ובקונטקסט הזה, ראוי לפרסם תוך כדי הכתבה מספרי טלפון לסיוע נפשי.

"המגזין", 21.7.12

 בסופו של אותו שבוע שידר מגזין השבת כתבה של דב גלהר אשר עסקה בשמחה מאירי מהישוב קדימה, המתקשה לשלם משכנתא לבנק ועל כן קיבלה הודעת פינוי.

הקונטקסט של משה סילמן לא נעדר מהכתבה בלשון המעטה.  תחילה בפתיח באולפן בה אומר גלהר לאושרת קוטלר: "1000 איש מפונים מידי שנה מבתיהם, 1000 פוטנציאל למשה סילמן". הכתבה עצמה נפתחה בתמונה בה גלהר מראה  בסלולרי שלו לשמחה מאירי את תמונות השריפה העצמית של משה סילמן עד שהיא אומרת את מה שמצופה ממנה: "לא יכולה לראות את זה".

לאורך הכתבה נאמר: " האבוקה האנושית שעלתה ברחוב קפלן הביאה אותנו ליישוב קדימה...", "הקול המתחנן הוא קולה של שמחה מאירי, המחשבות נודדות אל משה סילמן", "למה צריך היה אחד משה סילמן שיבעיר את עצמו כדי שהמדינה הזאת תרעד..."

עושה רושם שלאנשי "המגזין"  לא הייתה כל דילמה.  הם לחצו על דוושת משה סילמן ברגל בטוחה, ואף למעלה מזה.

עורך התוכנית ברוך שי אומר: הפתיח והסגיר של הכתבה נגעו באירוע אקטואלי ואני לא מכיר דרך אחרת לציין זאת מלבד להראות אותו, תוך טשטוש רוב הפרטים. הסרטון שהוצג לשמחה לא כלל את הרגעים הקשים.

 פרשת משה סילמן אם כן, טופלה בסגנונות שונים. לא תמיד בעידון, אבל ללא חריגה מכללי אתיקה. תפקידנו לדווח ולא לחנך או "להגן" על הציבור.

[הערה: בגרסה קודמת כתבתי שהמהדורה המרכזית לא דיווחה על מותו של עקיבא מפעי, ששרף עצמו בעקבות משה סילמן. טעות שלי. מתנצל]

  אייקיו מהישבן

מחקר חדש הצית את הדמיון של המהדורה המרכזית ב-16.7.12 ומלאכת הכנת הכתבה הוטלה על הכתב יונתן רגב. מיד עם שידור הכתבה קיבלתי מייל מאילנה תמיר (צופה וקולגה) בזו הלשון:

הייתה הערב כתבה על המחקר שמראה שאיי קיו של נשים גבוה יותר מאיי קיו של גברים. אבל במקום להראות אימג'ים של נשים באוניברסיטה, מדעניות, ילדות חכמות בבית ספר, כל האימג'ים התמקדו בישבנים של נשים ובבחורות רוכבות על אופניים או צועדות עם עגלות תינוקות. הכתבה גם קידמה את היפה והחנון, שזו סדרה שבדיוק מנציחה את התדמית של נשים כטיפשות. נראה כאילו הדימויים החזותיים של הכתבה רצו להוכיח בדיוק ההפך ממה שהאייטם אמור היה להגיד. 

מגיב אורי רוזן, העורך הראשי:

המחקר על ה-IQ הוא אייטם חדשותי משום שהוא מנפץ מיתוס. נכון, המיתוס מוטעה – אבל זו דרכם של מיתוסים.

 התוכנית היפה והחנון אכן מנציחה את המיתוס הזה, ודווקא לכן היה זה מתבקש להתייחס לתוכנית בכתבה, משום שעבור הצופה הישראלי אין כיום המחשה טובה יותר למיתוס מאשר קטעים מתוך היפה והחנון.

 בהקשר זה חשוב להבהיר שלא מדובר בקידום של התוכנית "היפה והחנון", והדבר לא בא ביוזמת מחלקת היח"צ של הערוץ.

  לגבי הוויזואליה הנוספת של הכתבה: חשוב להבין שנושא מופשט כמו מחקר הוא תמיד בעייתי בכתבות טלוויזיה, להבדיל מכתבות בעיתון, ברדיו או באינטרנט, ויש צורך בוויזואליה המחשה ארכיונית.

 מי שמכיר את המציאות היומיומית של מערכות התקשורת יודע שלא תמיד יש בנמצא ויזואליה זמינה של "ילדות חכמות בבית ספר" או מדעניות, ולכן משתמשים במה שיש בארכיון, וכדי לא לשרבב לכתבה אנשים שאינם קשורים ושעשויים להיפגע, משתמשים בדרך כלל בוויזואליית ארכיון מחו"ל או בכזו שבה לא נראים פנים (ומכאן מה שכותבת המייל מכנה "ישבנים של נשים").

 בשורה התחתונה: לא הייתה לנו כל כוונה לפגוע או לבזות נשים, מטרת הכתבה הייתה בדיוק הפוכה.

 גם אם הכוונות היו טובות, התוצאה בעייתית שהרי הכתבה לא עסקה בכלל בתדמיות היפה והחנון אלא עשתה רק שימוש אילוסטרטיבי בחומרים משם.  בכל מקרה, אם שתי נשים בעלות אייקיו מאד גבוה (אני מנחש) כמו תמר איש שלום (שאת דעתה ניתן לשמוע אחרי הכתבה) ואילנה תמיר סבורות שיש כאן בעיה – יש כאן בעיה.