היום התיישבתי ליד המחשב עם צלחת מלאה בסושי, ופשוט לא ידעתי מה לכתוב.
אז חשבתי וחשבתי, בזמן שאני תוחנת אוכל, והגעתי למסקנה שאין לי מה לכתוב כי אין שום דבר חדש שקורה.
אימצתי את המח שלי, ולבסוף החלטתי להודות למישהו שלא הייתם מצפים שהודה לו.
למערכת החינוך.
רציתי להגיד תודה, בגלל שאפילו שהביה"ס שלי דפוק מיסודו, ואפילו שרע לי ואני לא סובלת מיסגרות, כן הצלחתם ללמד אותי בסופו של דבר משהו.
את זה שבני אדם לא שווים את הדמעות שלי.
עד סוף כיתה ה' הייתי בערך האדם הכי רגיש אלי אדמות. עם מישהו היה אומר משהו שלא מצה חן בעיני, הייתי מתפרצת בבכי ויוצאת מהכיתה בסערה. ילדים היו צוחקים אלי שאני כמו פלסטלינה - אפשר לפגוע בי ולשנות לי את הצורה כמה שרוצים. אבל כמו כל גוש פלסטלינה, עבר זמן, והתחלתי להתקשות, להתייבש.
למדתי שאין מה לעשות, אף אחד לא מושלם, ואם מישהו צוחק אלי בגלל דבר כזה או אחר, עם משהו מקנית אותי, אני בעצם גורמת לו לסיפוק בזה שהוא רואה שזה באמת מזיז לי ואפילו פוגע בי מה שהו חושב. וזה בהחלט לא משהו שהייתי רוצה שיקרה.
למדתי שבני אדם יכולים להיות חארות, אבל זה לא אשמתי. אני לא צריכה לבקות על זה שמישהו אחר לא בסדר. כל עד אני יודעת שאני בסדר, אין לי שום סיבה להיות עצובה בגלל אחרים.
בלי מארכת החינוך, אני מניכה שאולי לא הייתי צריכה לסבול כ'כ הרבה שנים של פגיעות, אבל גם לא הייתי לומדת שרק מה שאני חושבת על עצמי הוא שקובע.
אז שוב תודה, והפעם, גם הרבה נשיקות חמות לכל האנשים האלה שבזכותם הגעתי למסקנות אלו. תודה ששעזרתם לי להבין שאתם לא שווים את הכאב שלי.
מיכל
בבלוג זה
בכל הבלוגים
כינוי:
michelle and the coconut