עבר הרבה זמן, וקשה לי להיות עקבית אבל בכל זאת יש בי צורך לכתוב דבר או שניים מידי פעם... אפילו סתם בשבילי.

החלק הכי יפה בשבוע הוא כשאני שוכחת מהכל, עושה כאילו אני לא יודעת כמה נטל יש עליי וכמה אני צריכה להספיק למחר.

כל שבוע מסתיים כך, שאני יושבת במרפסת עם כוס קפה גדולה ומשהו לטבול ליד מסתכלת מלמעלה על העוברים ושבים כאילו היו תאטרון הבובות שלי, נותנת לכל המחשבות שהיה עליי לחסום להתפרק ולהפליג ביניהן.

בשעה כזאת אני נזכרת בכל מה שעברתי, כל הצרות שאין יותר סיבה להילחם בהן ובכל זאת הן באות ותוקפות אותי עד שכמו משוגעת אני בוכה בלי מניע חיצוני.

כשעוברים כל כך הרבה פעמים מעיר לעיר כבר אין על מי להישען מלבד עצמך ומשפחתך, לומדת להכיר את עצמי בזמן שכל שאר בני גילי לומדים להכיר את בני זוגם או את חבריהם. מגיל 8 לומדת להכיר את עצמי, לומדת להתמודד. אין מי שישמור על המחשבות של הסובבים אותי שלא יתקפו אותי.

אני לא מאשימה אף אחד, כולם ניסו לעזור לי בכל שלב שהוא, אחותי או אמי, אפילו אבא שלי לא פעם ישב ועשה פני מקשיב כששפכתי את הבעיות שלי אבל כמו כל הגברים, רק ניסה למצוא פתרון.

הייתי קטנה וללא הגנות, התחברתי לבנות שנראו לי נחמדות וכבר בגיל הזה, גיל 8, הן בגדו בי. לנצח אדע שיבגדו בי ואעשה הכל כדי לזכות בעוד זמן עם ידיעה שכל זה, כל הניצוץ שיש בי הולך להיכבות.

זה די פסימי במיוחד בהתחשב שעוברת עליי תקופה לא רעה בכלל אבל ככה זה כשפורקים לרוב עדיף לפרוק את העצב ולהישאר עם האושר מבעבע בפנים.

שיהיה פרק זמן טוב ונעים ומקווה לפרסם שוב בקרוב.