תנו לגדול בשקט

אני מאוהבת.

אני אוהבת אותו, אבל זה לא הגיוני.

אני.. אני רואה אותו כל יום בכיתה, ובהקבצות במתמטיקה ובאנגלית, אבל לא מכירה אותו עד כדי כך טוב.

אבל יש לו חיוך חמוד ועיניים יפות כאלו, והוא יחסית גבוהה (!) והוא חבר ממש טוב של החברה הכי טובה שלי. אז כנראה שהוא בסדר.

ואני מאוהבת בו.

אבל אני ביישנית.

אני בחיים לא אלך אליה "תקשיבי, אני אוהבת אותו. יש מצב שאת משדכת לי אותו ? או שתרמזי לו עלי? או שתשאלי אותו עלי?" 

לא, אני כ"כ לא כזאת.

אני ביישנית מדי. אני מפחדת שהוא יגיד "לא".

זה קרה לי כבר.

שהייתי מאוהבת, וכתבתי לאותו אחד (שעכשיו אני די שונאת, האמת) מכתב.

הייתי קטנה. איפשהו באמצע היסודי.

כתבתי לו שאני רוצה להיות חברה שלו. רשמתי את המספר פלאפון שלי בבית. ביקשתי שלא יראה לאף אחד. כתבתי בכתב גדול וברור. "אל תראה לאף אחד".

ביקשתי מחברה טובה שלי (הייתה, בכל מקרה) שמכירה אותו טוב שתיתן לו.

התחבאנו מאחורי כיסא בכיתה, צוחחקות מצחוק והתרגשות. הוא פתח את המכתב.

קרא אותו.

והלך להראות לחברים שלו.

הם צחקו.

חיכיתי יותר משבוע.

רק אחר כך אמרו לי "הוא לא רוצה."

"למה?"
"הוא פשוט לא אוהב אותך".

הבן אלף הזה פחד לבוא להגיד לי ?

בכיתי כשבאתי הבייתה. אמא שלי חיבקה אותי ואמרה לי שהוא לא שווה את זה.

עניתי שכן.

היא אמרה שיש עוד הרבה דגים בים.

המשכתי לבכות. לא היה לי אכפת.

אם זה יקרה שוב ?

אם עוד פעם הוא יגיד לו ?

אם עוד פעם אני אצטרך לשמוע מאחרים "הוא פשוט לא אוהב אותך?"

זה לא פייר שחברה שלי מאוהבת ולא אכפת לה להגיד, למרות שהסיכוי שלה איתו קטן. מאוד קטן.

אוי,

הצילו.

 ♥