למי ששואל את עצמו איפה הפוסט דמויות: את כולן אתם תכירו בהמשך, מלבד את ג'ונאס, שאותם אתם כבר מכירים^^
רצתי. הייתי עייפה ורעבה- אבל ידעתי שאסור לי לעצור. פשוט אסור. נפלתי, מגגשת באפלה. שמעתי את צעדיהם.
הם מתקרבים אליי, חשבתי לעצמי. אני חייבת לברוח. ומהר.
בדרך כלל? אם הייתי שומעת את הקול ההוא, הייתי חושבת שאני מטורפת. אבל אחרי המרדף ההוא, שום דבר לא יכל להיות מטורף יותר.
עמדתי מול בית, שנראה כאילו הגיע מהאגדות. הבריכה הגדולה;הגינה - אבל מה שהטריד אותי יותר, היו שהאורות היו דלוקים.
אני חייבת להתגנב פנימה, חשבתי לעצמי. לא משנה אם זה יהיה לשעה או לשבוע - אני פשוט חייבת להיכנס פנימה. לאכול;לנוח.
הוצאתי את הסיכה משיערי, וסובבתי את מנעול הדלת בשקט. אם מישהו יידע שאני נכנסת? אני אבודה.
פתחתי את דלת העץ בשקט - אך ככל הנראה שהמזל המשיך להיות נגדי. בדלת עמד מישהו.
"שלום," הוא אמר בחיוך. "כנסי."
***
עמדתי בהלם. מה חשבתי לעצמי? שהכל יהיה בסדר? שאני אצליח לפרוץ לבית, עם אורות דלוקים - בלי שישימו לב?.
אבל זה לא מה שהפתיע אותי. בדלת עמד ג'ו ג'ונאס, בלי חולצה. הוא חייך אליי - דבר שבהחלט לא חשבתי שייקרה. אחרי הכל, ממתי אתה מחייך לפורץ?.
הוא זז קצת, כדי לסמן לי להיכנס. הבטתי אל הסלון, שם ישבו שני האחים שלו- קווין וניק. שאלתי את עצמי איפה שאר המשפחה שלו, אבל זה בהחלט לא הטריד אותי. עדיף היה שהם לא יהיו שם.
נכנסתי בצעד מהוסס אל תוך ביתם. ג'ו סגר את הדלת אחריי, וסימן לי להתיישב על הספה המרופדת בסלון.
זה היה כמו חלום שהתגשם - ניק ישב מול הפסנתר, וניגן. וקווין? השלים אותו עם צלילים מושלמים מהגיטרה שלו. ג'ו התיישב על הספה, ואני, בצעדים מהוססים, אחריו.
ניק עצר, וכך גם קווין- ושניהם הביטו בי. ג'ו דיבר איתם בקצרה, הסביר להם מה קרה, והם הנהנו.
"איך קוראים לך?" שאל קווין. כאילו לא עשיתי כלום- כאילו הוא מבקר זרה שעתידה להיות חבהר טובה שלו.
"טיילור," אמרתי בשקט, וניערתי את החול מהג'ינס הכחולים-קרועים שלי.
"ו... בת כמה את?" הוא המשיך לשאול. לא הבנתי למה זה כל כך עניין אותו, אבל עניתי לו. מה כבר יכול לקרות? הם ילכו למשטרה? כבר קרה לי פעם. זה לא יהיה כל כך נורא.
"שבע - עשרה," עניתי. נראה היה שהוא שוקל איך לשאול את השאלה הבאה שלו.
"ו... למה עשית את זה?" הוא שאל.
ידעתי שהשאלה הזאת תגיע. אחרי הכל, הוא לא יכול להתעלם מהעובדה שפרצתי (או ניסיתי לפרוץ) לבית שלהם.
"כי אני צריכה לחיות." אמרתי בשקט.
"מה?" שאל ניק, מבולבל.
דמעות נקוו בעיני. ניסיתי להחזיק אותן, אך ללא הצלחה מרובה.
"ההורים שלי נטשו אותי, לפני כמעט חמש שנים. אני לא מתכוונת להגיד יותר מזה," אמרתי בשקט. סירבתי לפרוס בפניהם את קורות החיים שלי- אפילו שהערצתי אותם- כמו כמעט כל נערה ממוצעת.
"אני מבין," אמר ניק בשקט. שמעתי את המשפט הזה כבר יותר מפעם אחת.
"לא, אתה לא מבין!" צעקתי בכעס. "אתה כוכב! אתה לא מכיר את ההרגשה הזאת, שצריך לפרוץ לחנויות בשביל כיכר לחם מסכנה! לברוח כל הזמן, לקוות שלא ייתפסו אותך! אתה פשוט לא מבין!"
"יש לי הצעה," אמר ג'ו. "מה אם נוכל לארגן לך חדר פה? או אולי... במלון קרוב? לא תצטרכי את זה יותר... לפרוץ לחנויות בשביל אוכל."
חשבתי על זה. כבר הרבה זמן שלא היה לי בית אמיתי. הרגשה של שייכות -הרגשה שידעתי שלא תבוא גם עכשיו. אבל תמיד טוב לקוות.
ניצוץ של תקווה ניצת בעיני.
"תוכלו לעשות את זה?" לרגע הפציע על פניי חיוך, שנעלם במהירות. "למה?"
"כי לאף אחד לא מגיע לחיות ככה," אמר ניק בשקט. "ולמה לא לעשות משהו, אם יש איך?"
חשבתי על זה.
"אבל... אני אצטרך בגדים והכל. ואין לי כסף."
"אני בטוח שדניס תסכים לצאת איתך לקניות," אמר קווין בביטחון. "אין סיבה שלא."
לא ידעתי מה להגיד.
"תודה."
***
התעוררתי מוקדם בבוקר. לרגע הייתי בטוחה שזה חלום- אך כשהבטתי סביבי, וראיתי את החדר שהוקצה לי- שהיה צמוד לחדר של פרנקי, חייכתי. זה בהחלט לא היה חלום.
ניק ירד אליי לחדר, מהקומה השניה, ודפק בדלת.
"טיי?" הוא שאל. עניתי במין צליל מוזר, משהו בין אנחה ל- "כן". הוא נכנס, וזרק אליי מגבת.
"מה זה אמור להביע?" שאלתי בבלבול.
"לכי להתקלח," הוא צחק. "מתי בפעם האחרונה שהתקלחת?"
"טבילה מהירה בנהר נחשבת?"
"לא."
"אז מזמן."
"אבל... אין לי בגדים, או משהו." אמרתי, מנסה למצוא תירוץ למה לא להיכנס, למרות שבתוכי התגעגעתי לאמבטיה חמה ומרגיעה. הוא זרק אליי שקית קטנה, ובתוכה אחד הג'ינסים שלו וחולצה קצרה- שבשבילי היתה ממש כמו טוניקה, בצירוף חגורה שהגיע מתנה מגורם לא ידוע.
נאנחתי. הוא הסביר לי בקצרה איך להגיע לחדר אמבטיה, ואני הלכתי לשם בשקט, גוררת את המגבת על הרצפה. לאחר כחצי שעה של אמבטיה, יצאתי משם - מריחה מסבון. ניק נצמד אליי , בודק אם באמת התרחצתי - ואני נהניתי מכל רגע שהוא היה צמוד אליי. זאת היתה החמימות שחיפשתי כל כך הרבה שנים.
ניק *~*
האמת שזה כתוב אצלי הרבה זמן, אבל החלטתי לפרסם את זה עכשיו.
הערה: כל מי שיאמר שזה רץ מהר, אני חושבת שלא - כי מה יש לתאר בלילה, אבל בגלל שפרק שתיים כבר מוכן, אני יכולה להגיד לכם בוודאות שאתם תבינו הכל בהמשך.
טל :]
בבלוג זה
בכל הבלוגים
כינוי:
