לבנתיים תנו לי לחזור מהעבודה אחרי יום מלא למידה והשמה בסיפוק,

אני אמצא לי נחת לפעמים בדרך כזאת או אחרת,

בעזרת דברים כאלה ואחרים,

בימים כאלה סגריריים שמרגישים כל כך מהר שיגרתיים,

וזה מקומם אותי לבזבז עוד ערב יקר לריק.

ואחרי זה שאני יהיה מחוייך ושמח תנו לפינק פלוייד לנגן לי על הנשמה פה שעות,

לפרוט על מיתרים שלא ידועים לאנושות כולה אלא רק לי.

מיתרים שמרימים אותי ומרגשים אותי ושוואלה אני מת עליהם.

רק שיבואו לבקר, בעיקר הפינק פלוייד הגאונים האלה...

ותנו לבוב מארלי פתאום להכנס עם המוזיקה הקיצבית והמשמחת שלו בSHUFFLE,

שתקפיץ אותי עוד קצת אל עבר הרקיעים השמחים שבי.

ואני אחייך חיוך רחב כי אין לי ברירה,

הרי מדובר פה בגאונות מוזיקלית וקשה לי להשאר אדיש

וזה בעיקר מזכיר לי את הימים המצויירים שהיו באמסטרדם,

על האופניים מדווש לי אט אט בשדרות שמכוסות בשמיכות עלי שלכת חומים,

שבצידי המציאות שלי ישנם שורות עצים ירוקים וגבוהים ואנשים שמטיילים בשגרת חייהם.

ואני מרחף ביניהם עם אוזניות איכותיות (אחת הסטיות שלי אגב) שמפרטות כל צליל וצליל,

עם הקור שנסחף לי בפנים ובעיניים שלי מבנים שנראו כאילו נלקחו מהסרטים,

בסגנון קלאסי שמשתלב עם תעלות המים שבעיר.

ואני מדווש לי אט אט ונהנה מכל הסביבה הממכרת הזאת,

אני זוכר שאז חשבתי לעצמי ש - "זאת הרגשה של חופש".

והיום בא לי דבר כזה כל ערב, להרגיש חופשי מכל המועקות,

לאהוב את החיים בלי דאגות, לחייך, בלי שום סיבה מיוחדת.

אגב ככה זה נראה :

(התמונות אותנטיות וצולמו באותה סיטואציה)

וככה זה נשמע :

(והשיר הוא בין רבים שתרמו לאווירה )

צלילים... המון צלילים.

איזה פוסט שונה...