אני מזוכיסט,

חי בתוך עצמי אבל לא דואג לאנוכי.

אני מוביל את עצמי להרס עצמי אינספור פעמים,

כבר כל כך הרבה זמן.

והגלים כבר עולים באים לשטוף אותי,

אבל מה נותר ממני, מה עוד יש לאסוף?

הרי הכל נחרב, התכלה באש האכזבה.

אני מרגיש כמו הירושימה אחרי שהאטום הכה,

רק בלי תהליכי השיקום שבאו לאחר מכן.

ואני חייב לצאת כבר מהחור הזה,

השחור ששואב אותי אליו.

זה שהורג ומכלה אותי.

המונוטוניות הזאת שבי

שלא מפסיקה להחזיר אותי לעבר שלי.

ואני יודע בשכל שאני עושה טעויות במגוון תחומי החיים,

אבל הלב שלי אוכל אותי.

הוא רוצה דבר אחר, לעזוב כבר את הכל מאחורה,

ככה או ככה - עם דת או בלי דת.

ואני נוטה בעל כורחי להקשיב לו.

לפעמים נלחם בו.

וכשאני נלחם אני מגיע למסקנה שאני חייב לעשות שינוי,

חייב להפסיק לתת לרגש להיות חלק מהחיים שלי.

כי אין לי כבר ברירה,

אני הורג כבר את עצמי.

רוחנית ורגשית.

זו תמונה של הירושימה אחרי הפצצה האטומית.

כפי שאפשר לראות פני השטח אחרי חורבן כבד,

נדמה כאילו יש שם רק חלקות אדמה לא מאויישות, כאילו מעולם לא היה בהם חיים שוקקים.

היו שם בני אדם שנמחקו באלפי מעלות.

בשם המלחמה הארורה.

והירושימה היא משל יפה למה שאני מרגיש.

פצצה אטומית כבר נחתה אצלי ומחקה את העבר שלי,

הודיעה לי "בכוח" (ככה בעצם רציתי) שאצטרך להפטר מהעבר אם ברצוני להפוך אדם חדש.