אני אדם עצוב, כך גיליתי בדיעבד.
זה קרה באחת ממשמרות הלילה הגשומות שהיו לי השבוע.
זו הייתה ההפסקה של חצות,
יצאתי לעשן סיגריה בגרם המדרגות הנטוש שבסוף המחלקה.
גם מר. קפה שחור היה שם,
הפעם הוא לא היה מר, אלא עם 2 סוכר,
כיאה למעמד הפועלים שבו אני נמצא.
התיישבתי על גרם המדרגות הלחות והקרות,
בעוד שגל של רוח קרירה שחודרת לעצמות עבר בי.
שלפתי סיגריה מהחפיסה והדלקתי את המצית בידיים רועדות מהקור שפקד את ארצנו.
את השאכטה הראשונה לקחתי בתענוג ושמעתי את הטבק נשרף ומתכלה.
רעש של ענפים ועשבים מתפוצצים ומתכלים.
כל כך שקט פה חשבתי לעצמי, כל כך נורא פה.
והנה בתוך השקט הזה נמצא אני,
שמכלה את עצמי, שורף אותי לאט לאט.
שאיפה אחר שאיפה שורף את כל אחת מהשאיפות שלי בחיים.
שאיפות כמו להפסיק לעשן ולדאוג כבר לבריאות שלי...
וככה החיים שלי אני חושב, חשוכים, קרירים ובודדים.
מתכלים על ידיי הבלי הזמן, סוג של ניסוי וטעייה כואבים.
והחיים שלי גם שקטים, אך בהחלט חודרים עמוק אל תוך העצב שלי.
כי אין לי באמת מישהו שיכול להאיר אותי אחרי שאני מתכבה,
או לחמם אותי בקור הזה או לארח לי חברה שבה אהיה שמח באמת ולא עם חיוך מזוייף.
ובעודי מוקף בהמון אנשים שגם אוהבים אותי אני אדיש להם, אני עדיין מרגיש לבד.
אף אחד מהם גם לא באמת מבין אותי,
גם לא אלה שאולי פעם יכלו להבין אותי.
ואני שוב -בערך- לבד במערכה של עצמי,
כי יש לי רק מושיע אחד ואליו אני רוצה להתקרב,
כי הוא תמיד פותר לי הכל.
הוא היה לצידי בכל הרגעים הקשים שהיו,
אצלו אני תמיד מוצא את השלווה שלה אני מייחל.
אני חייב אותו, כי למען האמת,
המון זמן לא הסתכלתי אל העתיד ובאמת ראיתי בו משהו נכון,
העתיד תמיד היה נראה שחור וחסר תקווה בעיניי.
אבל לא כך יהיה הלילה, לא כך יהיה מחר.
אני מתחיל לראות אור בקצה המנהרה.
אני יודע שבסוף המנהרה האין סופית הזאת אתה נמצא,
המושיע שלי.
ואני מתחיל לצעוד בה צעד צעד, לאט לאט.
ואני מקווה לא למעוד בדרך,
אדווח כשאתקל באני החדש.
בבלוג זה
בכל הבלוגים
