אז,

בתאריך הזה רק לפני חצי שנה בדיוק, החלטתי לסגור את הבלוג.

ב18/12/13 כתבתי את פוסט הפרידה שהכיל את תמצית הבלוג והחוויות שתיעדתי בו, את מה שעברתי ואת מה שאיחלתי לעצמי לעבור לעתיד לבוא.

אז בתאריך הזה חגג הבלוג יום הולדת 3 שנים, בהחלט דרך ארוכה.

הצבתי לעצמי מספר מטרות שעל פני השטח נראו נורמליות לחלוטין לכל אדם, אך בתוכי השתוקקתי לשנות כל אחת מהן.

רציתי לעזוב את העבר שלי מאחור ולפתוח דף חדש בחיים.

רציתי להיות שיכלי והגיוני ולבנות מסביבי חומות הגנה שיגנו עלי מהרגש המטריד שלי.

רציתי בעיקר להיות ספונטני ולחיות בקצב חיים משתנה ולא להתקבע.

ההחלטה לשינוי הגיעה עקב מאיסה בחיים המונוטוניים שחייתי,

אז התחלתי להדרדר מהבחינה הדתית ולהתחלש במלחמה שנלחמתי בה להשאר בדרך התשובה שבחרתי.

היו לי הרבה ייסורי מצפון על הדרך שבה התחלתי ללכת, על ההתרחקות הזאת מהדת.

מצד אחד רציתי להתקרב לבורא ומצד שני התרחקתי ממנו בכל צעד שעשיתי.

וזה מייאש...

הדחיפה הנוספת להחלטה הזאת התקבלה גם עקב הגעתי לגיל 20 הנכסף,

החלפת הקידומת, היציאה מהצבא והיציאה לחיים האמיתיים.

בדיעבד אני יכול לסכם שבחצי שנה האחרונה עברתי המון.

לאחר שחזרתי מאמסטרדם התחלתי לעבוד במפעל,

התחלתי להכנס לשגרת חיים ועבודה.

זה עובד לי לא רע בכלל יש לציין ואני מאוד מרוצה מהתפקוד שלי ומהתרומה לחברה שבה אני עובד.

לפני שנה כשההורים התגרשו, ידעתי שאני הולך לגור בנתיים עם אמא שלי ואחי.

לגור עם אמא התגלה כחוויה חדשה בישבילי,

בכל מהלך הילדות היה ביני לבינה ריחוק מסויים. תמיד הייתי ילד בלאגניסט והמון פעמים זה כבר גרם ליחס קריר מצד ההורים שלי.

עם השנים התבגרתי והשתנתי והיום יש הרבה יותר חיבה בינינו, אך היום אני רואה את זה בבירור.

התחלתי להתקל בסיטואציות חדשות עם אמא שלי כמו לדבר איתה על כל מיני

נושאים שבד"כ לא היינו מדברים עליהם.

פתאום התחלנו לדבר על אבא שלי בפן המעריך של אמא שלי,

ובהחלט ראיתי בעיניים ובדיבור שלה את ההערכה הגדולה והקשר ביניהם שנטמע בה. אחרי שרוב הזמן הייתי רואה אותם רבים עכשיו זה בהחלט נראה מוזר.

ופתאום אנחנו מדברים על הכלכלה של הבית ואני פתאום קולט ש60 אחוז מהמשכורת שלי נאכלת ברגע על הכלכלה הזאת.

ושלא תבינו לא נכון, אני עושה את זה מרצון גמור ובכיף פשוט קשה להתעלם מהחלק שזה תופס לישראלי הממוצע בכיס.

ופתאום מדברים על הרגשות שלנו, אבל בקטנה ולא באופן גלוי,

פה ושם משתפים.

ופתאום העצמאות החלקית נופלת עליי וברוך השם בנתיים הכל בסדר.

אני לומד להכנס לאזרחות לאט לאט.

לפני חצי שנה רציתי להשתנות ולהיות אדם אחר והיום בדיעבד חצי שנה אחרי אני רואה את השינוי הזה.

באמת הפכתי להיות שכלי והגיוני יותר, הפסקתי להקשיב ללב שלי כמו שהייתי מקשיב פעם.

היום זה כבר לא האינטואציות שלי אלא הגיון.

ודווקא גיליתי שזה לא מה שמטיב איתי, שאני מרגיש מיוסר ללכת רק אחרי השכל שלי.

וגם בעיקר הפכתי להיות חומרי יותר ויותר, קניתי המון בגדים חדשים ושני זוגות משקפיים שבאופנה.

פלאפון חדש והמון פינוקים כאלה ואחרים שרציתי, כמעט באופן יומיומי החיים ברקע עם בירה קרה.

טסתי שוב לחו"ל והעברתי שבוע בסאני ביץ ליד בורגס, היה מטורף, אפילו יותר מידי.

שבוע של הרבה עשן ירוק ונדיר , המון שתייה , מועדונים ולעזאזל כל מה שב4 שנים סלדתי ממנו. ושברתי שם הרבה כלים.

התרגלתי לחומריות הזאת שתספק אותי במקום הרוחניות שנתנה לי את רוב האור בחיים.

והחומריות הזאת הכל זמני וזה שקוף, אלו לא הנאות של יותר מכמה רגעים.

יש אנשים שיברכו על המהלך וזה יראה בעיניהם כהדרך להיות מאושר - משמע "לעשות חיים".

אבל לא, אני לא מאושר, אני לא שלם.

אמנם כל מה שעשיתי הוא כיף אבל אני לא שלם עם זה,

אני יודע שבסופו של דבר אצטרך לתת את הדין על כל דבר ואני מרגיש כל כך רחוק מהשם.

הריחוק הזה הוא רע לי ואני מרגיש את זה בכל איבר בגוף שלי יום יום.

אני מתגעגע אליו מאוד.

אין יום שעובר שאני לא מתייסר מהמחשבה שאני רחוק ממנו.

בשעת צער זה נראה הכי אמיתי.

ועדיין יש דברים בסיסים שעליהם אני מסרב לוותר כמו שמירת השבת והחגים.

אבל זה לא מספיק, לעולם זה לא מספיק כי צריך להתקדם הלאה.

ובנתיים אני עם הרגשות המעורבים שלי והיצר הרע שלי שאומר לי טוס שוב לאמסטרדם, לך תרגע שם, התגעגעת.

ואני לא רוצה לחשוב שוב על הרגע שאטוס, לא רוצה לחשוב על הנפילה הבאה.

אני רוצה לחזור לשם יתברך ולא מוצא את הכוח.