עם כל התסבוכים של הזמן האחרון, אין לי מה לכתוב בבלוג כי הוא היה פה רק כשממש לא יכולתי לשמור יותר דברים בבטן.
אז עכשיו החלטתי לכתוב על הצורך שלי בלהיות מאושרת, שזה בערך מה שאני. כל הזמן . (:
כל מי שרואה אותי בפעם הראשונה, ואני לא מדברת על ערסים\פרחות וכיו''ב
ישר חושב - חמודה, טיפשה, בלונדינית מטומטמת .
סליחה שאני אוהבת לצחוק ויודעת מה גורם לי לצחוק ...
האנשים שלא רוצים בטובתי יגידו - למה את מתנהגת בכוונה כמו מטומטמת ?!
אז ככה - הייייייי אני לא . ואתם כבר מכירים אותי, תמיד אני שמחה ומאושרת גם עם זה על גבול הטיפשות .
אז למה כשאני שמחה ומאושרת עם אנשים אחרים אתם לא מוכנים לקבל את זה ? מוזר, לא ?
גיליתי לאחרונה שהצורך שלי בלצחוק הוא יותר גדול מהצורך שלי באהבה למשל, וזהו צורך שאני לא מצליחה למלא אף פעם ואני חושבת עליו כל הזמן ככה שהצורך שלי בלצחוק כנראה ממש חשוב לי. ואני מכירה הרבה אנשים שיגידו- צורך ? כל אחד אוהב לצחוק, מה את משווה את זה לצורך ?
והם צודקים. אבל אני אוהבת את ההרגשה כשהצחוק יוצא לי מהלב ולא מהפה והוא גורם לי להאדים ולצחוק עוד יותר ולהשמיע קולות מוזרים ... וזוהי צריכה פיזית בשבילי, תסלחו לי ?
וגם הבנתי למה אני לא מתחברת לכל הערסים\פרחות . זה לא שהם מוזרים יותר או משו בסגנון...
הם פשוט צוחקים פחות . ממש ככה . כל דבר קטן נחשב בשבילם לסיפור של ממש ואני לא בנויה לדרמות כאלה . אני רוצה לצאת עם חברים, לשבת לדבר ולצחוק .
ומכאן אני מסיקה את המסקנה הכי חשובה שלי - אם יהיה לי חבר, התכונה שחייבתתתת להיות לו - הוא צריך לדעת מה מצחיק אותי ולהשתמש בזה .
אני רוצה להיות איתו ולחייך אבל לא רק כשאני מסתכלת לו בעיניים או כאלה, אני רוצה שהוא יידע מה עוזר לי כשאני עצובה או מתוסכלת.. ומה שעוזר לי זה פשוט לצחוק . זה הצורך שלי .
צחוק הוא השמחה שלי ויש לי צורך לשמוח .
כינוי:
בבלוג זה
בכל הבלוגים
