| 4/2012
Lift me up
אוקיי, אז המצב הנוכחי:
אין כסף, אין מקור הכנסה מיידי, או אפילו לחודש הבא.
התחלתי למלא בקבוקים של מים מהברז, ולשים במקרר.
זה השתייה שלי, וזה לגיטימי...
בני אדם חיו כך אלפי שנים (איכות המים השתנתה קצת, though).
אני יודע שאני צריך לעבוד בלמצוא עבודה, אבל כרגע אני עובד על עצמי בעיקר.
אולי כי כספי הפיצויים מחכים לי בסוף מנהרה בת חודשיים.
אולי כי נמאס לי לעבוד ואין לי זין.
אולי כי הבחורה שרציתי כמעט נתנה לי את האוקיי, ואז אני התחרפנתי והרחקתי אותה.
ועכשיו אני לבד בבית והיא לא מדברת איתי ואיש לא פונה וגם אם כן, לא רוצה לדבר.
קיצור, רק אני ועצמי, כמו בבלוג, כמו שהייתי גם כשהייתי מוקף אנשים.
לא מבין איך אנחנו אמורים למשוך כשהניכור עולה והחברה שלנו מתפרקת.
לא חסרות דוגמאות, אני מניח שזה המחיר של לנסות להידמות לארה"ב
ממש כשארצות-הברית מתחילות לאבד את מעמד האימפריה.
| |
בימים שנגמריםלי העישונים, אני מסורתית רץ לקנות שוב.
עכשיו קצת יותר קשה, כשכל מה שנשאר לי בבנק זה 700 ש"ח.
מצד אחד זה אחלה מוטיבציה לקנות לפני שייגמר הכסף.
מצד שני, הכסף ייגמר הרבה יותר (400) מהר אחרי קנייה שכזו.
מה שמשאיר לי בדיוק מספיק כסף לחסל את העישונים ואת האוכל,
ולהכנס לדיכאון כבד, שמפחיד אותי מאוד.
הדיכאון הזה שבסוף המסלול המקוצר (תוך שלושה ימים ייגמר) -
הוא מה שמונע ממני לרוץ לקנות.
עדיף לי להיות עני אבל עם מעט כסף,
על עני שלא אוכל כי הוא מתבייש לבקש עזרה מההורים.
בכלל, אני מוצא שרגש מרכזי בכל האבטלה הזו זה בושה.
מה שמקשה עליי עוד יותר לחפש עבודה,
וגורם לי לפנטז על הבריחה -
במקרה הזה, חצי שנה בהודו.
אולי יותר אם אנהג שם בחסכנות.
זה לא יפתור לי את הבעיה כשאחזור לארץ (או שכן? אולי אמצא דווקא שם כיוון רציני לחיים?) -
אבל זה ימנע אותה למשך חצי שנה מאוד מכובדת.
בארץ הכסף הזה יישרף תוכך חודשיים-שלושה.
המצב הנפשי שלי כרגע יציב אבל נפיץ.
שיחה אחת "רעה" עם ההורים על נושאים כמו פרנסה או דמי-אבטלה,
ואני צולל מתחת לשמיכה לשבוע.
אבל השיחה הזו בלתי-נמנעת,
כי זה המחיר של לקחת כסף מהם.
וכמובן שאאלץ בקרוב מאוד להתחיל לשתות מהכיסים שלהם.
הייתי מתאבד אבל אין טעם, החיים קצרים-קצרים והמוות ארוך-ארוך.
אין סיבה להקדים את הנצח שמחכה לי.
אני לא נהנה על כדור הארץ אבל קיום נראה לי עדיף על אי-קיום.
אם הייתה לי בחירה, עדיין הייתי נולד, כנראה.
אולי הייתי מבקש ספר הוראות, אבל בטוח הייתי בוחר ב"יש" על פני "אין".
קראו לי מיושן. קראו לי אובדני-קקמייקה. אפילו אל תקראו לי.
להכל התרגלתי פה בין קירות ביתי, לבדר את עצמי, להאכיל את עצמי, לספק את עצמי.
ולאחרונה, אין סיפוק בכלום. רק המוות האפור בסוף המסלול שאת תחילתו אין עיניי רואות.
אני כאן ולא כאן, וחי וגם מת. מאוהב וגם מרגיש דחייה כללית מאנשים.
לא יודע איך לאכול את עצמי.
| |
אז צלחנו את הסצינה בה אני מתוודה לגבי רגשותיי -
והדבר, איך לא צפיתי את זה, גרם לי לקחת צעד אחורה.
דווקא אחרי שהיא חזרה אליי והתחלנו לתקשר שוב, התחלתי להתנהג שוב בריחוק.
היא מגיבה לריחוק שלי בריחוק משלה.
אני מנסה להפגש איתה בערב אבל פתאום אני רואה את הבעיה שלי בשיא חומרתה -
אני צריך לבחור בין הבחורה לחיים של מסומם בודד, ופעם אחר פעם בוחר את "הטעות".
אז צריכה להישאל השאלה, למה נראה לי שזה טעות להיות לבד אם זה מה שהגוף אומר -
אולי זה כי הסמים משקרים. אולי כי בני אדם משקרים. ואין כוח שנראה חזק יותר מהשני,
אבל בני אדם זו התמודדות וסמים זו בריחה.
אני כל כך רוצה... אושר, שמחה. וכבר שכחתי איך מייצרים אחד.
יצאתי לפסיכולוג.
| |
|
בכל הבלוגים
שם בלוג/בלוגר
