א': חבק אותי רק עוד קצת. אתגעגע למגע החם שלך, לחיוך המנחם. עורי מחוספס, שפתי מצולקות ועל גבי ובטני חתכים עמוקים. סביב עיני עיגולים שחורים. הזקנה מקדימה את בואה. שיערי קצוץ וצפורניי נשברות. אני שונאת את גופי, צנום הוא וחסר צורה. עצמותיי רועדות. קר לי ומר בפה. שדי מצומקים ואינני מרגישה בהיותי אישה כלל וכלל. ולמרות זאת, ובין כל אלו, אהבתך אליי כשמש מלטפת אותי מבין הגוויות והצער. רק אתה זורע בי כוחות ותקווה. מקבל אותי כפי שאני, גורם לי לשלוות עולמים, שמח שאני שלך. לולא אתה.. לולא אתה, פ'...
פ': כשתגמר המלחמה אמצא אותך שוכנת בצל החיים ויהיה לנו טוב. רגעי חסד יציפו אותנו. עייפה ומותשת, מוכתמת בכתמי הזוועות תצעדי אליי.
האם תזהי אותי? לעולם לא אוכל למחוק מזכרוני את פנייך שלך. כל פרט, כל חלקיק המכיל את השלם. הצלקת שבצידה השמאלי של לחייך, הגומה הקטנה המציצה מסנטרך כשאת צוחקת, עיניים גדושות מהולות בצער. איי.. איי.. צחוקך.. התגעגעתי לקולו המתגלגל של צחוקך, מייחל לשמועו שוב בקרוב.
חיוכך צחור לבן מתנוסס על פנייך העדינות. מעודנת היית ותמיד תהיי. גם כששיערך גזוז וידייך חלושות.
כשאשוב ארחץ אותך ואסרק, אקלע שתי צמות בשיערך שיוארך עד לאזנייך ואף כתפייך, אצבע שפתייך ולחייך בנשיקות טבעיות. כשתרגישי מוכנה ותאשרי זאת אלביש אותך מעיל קטיפה ונרקוד, א'! נרקוד בדיוק כמו פעם!
אשמור על עצמי, אני מבטיח. אהובתי תהא רק את תמיד ולנצח נצחים.
כשתגמר המלחמה אמצא אותך ואת אותי תמצאי. רפה ותשוש אשא אותך על זרועותיי מבין כל ההריסות והשברים ולא אעז להתלונן על הקושי.
רק לרגע הזה אייחל כל ימי הכאב. עד אז הבטיחי לי שתשמרי על עצמך. אני מתחנן לפנייך, שמרי מכל משמר.
כשתגמר המלחמה אסיר ממך את כתמייך ואזרע בדמעותייך פרחים לבנים.
חדלי עצמך מבכי כעת ואנא אגרי את דמעותייך לימים מאושרים יותר, טובים יותר.
לבי מחסיר פעימה ממחשבות עלייך.
משתוקק ומחכה לפגוש בשפתייך שוב.
בכל הבלוגים
שם בלוג/בלוגר
