סוף שבוע.פסק זמן.
חלק מהמוסכם בננו. או חלק מהחוזה שהסכמתי לו: סוף השבוע הוא שלי עם עצמי. שלו עם עצמו.זמן לחיות. בחוץ. בעולם, לא "בעולם שלנו".
ופתאום השקט חזר.
הלהט, האנרגיה, ההיפריות, פינו מקום למשהו אחר.
משהו בצבע לבן. שאין לו שם.
ירח ענק ומלא תלוי בשמיים, אני מעשנת סיגריה וחושבת כמה אור הוא שופך.
מנסה להכניס לקופסה אחת את הקצוות האלו של יצריות מתפרצת ו"שקט לבן".
שניהם זו אני. פעם כזו , פעם כזו.
חושבת על הדרך לנסות לעשות אינטגרציה, חושבת על כל המעברים שעשיתי היום, כשבקצוות נמצאים אמא ושפחה.
ובאמצע מה? אשה? ילדה?
כמה מהר משתנים מצבי הרוח, כמה כואב לי להרגיש לבד.
עולות לי שאלות על הזוגיות שהייתה לי בחיי ומתפרקת לי מול העיניים, על המקום שקפא ומת בי בתוך הזוגיות הזו. על ההאחזות הנואשת במוכר ובקיים מתוך ידיעה שחלקים ממני לא חיים כשאני במקום הזה, ועל כך שעכשיו אני לבד.
רק אני והירח.
מנסה להבין מה לא עבד שם בזוגיות ההיא הז"ל.
למה במקום אחד אני כבויה ובאחר נדלקת.
מה זה אומר עלי? מה זה אומר על אהבה וזוגיות. מה זה הדבר הזה שנקרא אנשים ומערכות יחסים ?...
מה מניע אותי, מה בולם?
מה אני צריכה שיקרה לי כדי להגיע לסיפוק, להנאה.
מה לעזאזל אני עושה עם הקצוות האלו?
מסתכלת על הירח והוא מביט בי חזרה. לא נותן תשובות. רק אור. ואולי זה הכל כרגע, מעברים בין אור לחושך.
לי עצמי לא ברור בכלל למה לקרוא אור ולמה חושך.
נרגעת מהמחשבה שהירח תמיד יהיה שם. יודע מעצמו מתי לבוא, מתי ללכת.
עייפה נורא.
כאילו אשה אחרת מזו של הבוקר.
ושתיהן זו אני.
הציניות וההומור נושרים ממני ונשארת המחשבה. והצבע הלבן והאור של הירח שיש בהם משהו מנחם ומרגיע.
עוד דרך להיות ערומה.
כמה קליפות ..
בבלוג זה
בכל הבלוגים
