אז מה להגיד?

מה קודם?

אולי להתחיל בחוויה של ללכת בעיניים עצומות בחורש מואר, שמש של שבת האחרונה ואני עצומת עיניים אוחזת בידו של גבר ששואל אותי אם אני סומכת עליו, ואני עוצמת עיניים מתוך תחושת בטחון מוחלט והולכת עצומה כמה דקות ומקשיבה לקולו שאומר לי לפקוח אותן, עכשיו. ופוקחת ורואה למול עיניי נוף שמשתרע על עשרות קילומטרים ובתוכו ים. ובא לי לצעוק, ובא לי לצחוק, ובא לי לבכות.

הכל ביחד.

ואולי לדבר על הכמיהה שתופסת לה מקום בגוף, לצד פחד גדול.

ואלי לספר על היווצרות של שפה בין שני אנשים שיש בניהם משהו שעוד אין לו שם.

ואולי לפחד את הפחד של להיות דחויה, או להיות נאהבת,

ואולי לצייר את התעלומה הענקית שניבטת לי מעיניו של האיש שמחולל בי את כל הדברים האלו.

ואולי, כדי להרגע, לחזור לטבע שעטף אותנו, בירוק של עשרה גוונים, בין מטעים, כרמים, פרות, אלונים....

אז במה להאחז?

מה העיקר?

מה שיודעת שנשאר זה כימהון....מילה שחברה טובה, לפני שנים,  קראה לה בשם ואני מאמצת בחום.

כימהון לקשר, לאהבה,למגע, לחסד.