שלש וחצי לפנות בוקר .

אני מתעוררת מחלום.

בחלום ארוע שיש בו הרבה משתתפים.

אולם, במה, הכנות לטקס, מקומות ישיבה למוזמנים, ואני.

מגיעה למקום שאמור להתקיים בו ארוע שלי, בשבילי.

עומדת על הבמה המוגבהת ומולי גבר, ובין שנינו עומד איש מבוגר, איש דת? רב? אדם זקן?

מחזיק בידו ספר וקורא ממנו.

ואני לא שקטה.

דרוכה.

מתוחה.

משהו חסר.

משהו לא בסדר.

קולטת שמשהו לא כשורה.

השמלה.

לא הגעתי עם השמלה הנכונה.

שכחתי.

איך יכולתי לשכוח???

והזמן דוחק, והמוזמנים כבר בפתח,

ואני רצה, כמו מטורפת לדירה עלומה, להחליף את הבגד, כי השמלה חשובה, היא חלק מהטקס, שמלת כלולות לבנה, הינומה על ראשי.

טסה בחזרה.

מגיעה קיצרת נשימה.

הספקתי.

אף אחד לא שם לב.

הכל בסדר.

כולם פה.

כל מה שצריך ומי שצריך נמצאים.

והטקס מתחיל.

אני מתגרשת.

ככה.

שלוש וחצי לפנות בוקר.

מתעוררת.