ועוד...

פתאום הדחף הזה לכתוב את עצמי.

אולי ככה , כשאני חושבת בקול רם או כותבת בשקט, שזה אותו הדבר בעצם, עושה לעצמי סדר?

אולי דווקא מבלגנת כדי למצוא את הסדר?

מה שנדמה לפעמים כאוטי אולי יש בו הגיון.

איזשהו היגיון.

איזשהו שביל.

אולי מה שנדמה כסדר יש בו אי. סדר.

לא יודעת.

רק מרגישה שמשחררת ניצרה של מילים שצועקות תכתבי אותי, תחיי אותי, תהיי.

תפסיקי להתעלם. להעלם. להאלם.

ועכשיו מה?

כשהאצבע על ההדק. במי לירות?

מה לכתוב?

איפה המטרה?

אולי על אהבה.

מנסה מונולוג:

יאללה בואי נתפרע...

קחי סיכון.

יחד איתו יש גם סיכוי לא?

מה זה הדבר הזה?

אהבה?

גוש של אינטרסים?

הפרעה?

מחלה?

רפואה?

תרופה?

הכל ביחד?

נשמעת סתומה לעצמי.

אבל הירח עוד בחוץ. לא נפל. מחזיק את השמיים....

אז אפשר לי לשפוך כאן מילה או שתיים, גם אם  אין בהן הגיון וסדר, גם אם אין הבנה או מסקנה או פשר.

כל עוד לא שופכת את עצמי עם המיים....

הכל מותר.

הכל מותר?

איזה קטע מוזר...