דווקא אני בעד נמלים.

בחיי, נשבעת.

נמלים, חתולים, ציפורים, חיות. בכלל, אנשים....

אני בעד באמת בעד.

גדלתי בחצר כזאת שהיו בה תרנגולות, אפרוחים, אווזים, יונים, חתולים, שבלולים, חרדונים, מרבה רגליים, ארינמל....

בקיצור: אני מאלו שאוהבות בעלי חיים. מהבטן.

אבל....

בשנים האחרונות, בעונה הזאת, כשהחורף מתחמם לו לקייץ, משהו רע קורה לי.

זה מתחיל תמיד אופטימי ונעים. אני מזהה את הליבלוב הטרי על העצים בחצר שלי ומתרגשת כמו ילדה קטנה , בכל שנה מחדש. עד כאן יופי.

אבל אחרי שמשחררת קריאת התפעלות (אמיתית וכנה) כלפי העץ, אני מורידה מבט כלפי האדמה, ושם זה מתחיל.

בהתחלה זו רק אחת. נמלה אחת, קטנה ולא מפחידה בכלל. אבל לפני שאני מספיקה להגיד "אביב" כל הבית שלי נכבש ע"י מאות רגליים קטנות ומטריפות ואני מוצאת את עצמי מוקפת. מותקפת.

מה לא ניסיתי?

לדבר אל הלב שלהן, להשתמש ברוזמרין, לתקוף בחומרים כימיים המותרים לפי אמנת ז'אנבה...

כלום לא עוזר.

אפילו ציירתי קו ירוק וניסיתי להיות במשא ומתן:"...בואו נחלוק את הטריטוריה...אתן פה אני שם..." כלום, נאדה, גורנישט, שום דבר!

אני דווקא בעד נמלים. בחוץ. בחצר. בטבע. לא אצלי במטבח על השייש, בקומקום הקפה, בכלי הסוכר, בשקעי החשמל, על מברשת השיניים, בין הסדינים.........

ואני מכירה את המשפט שאומר "לא הכמות אלא האיכות" אבל, ביננו, מרגישה שמולן זה לא עובד...

הן לא נגמרות ואני כן....

חשבתי לעצמי שאפשר היה לשבור את פרעה יותר במִיָידי ולא לחכות עשר מכות. אם היו שואלים אותי - מיד אחרי דם ,צפרדע, כינים, הייתי מכניסה לו נמלים.

לדעתי זה היה עובד והיינו חוסכים אי אילו כמה בכורים....