שלש וחצי לפנות בוקר .

אני מתעוררת מחלום.

בחלום ארוע שיש בו הרבה משתתפים.

אולם, במה, הכנות לטקס, מקומות ישיבה למוזמנים, ואני.

מגיעה למקום שאמור להתקיים בו ארוע שלי, בשבילי.

עומדת על הבמה המוגבהת ומולי גבר, ובין שנינו עומד איש מבוגר, איש דת? רב? אדם זקן?

מחזיק בידו ספר וקורא ממנו.

ואני לא שקטה.

דרוכה.

מתוחה.

משהו חסר.

משהו לא בסדר.

קולטת שמשהו לא כשורה.

השמלה.

לא הגעתי עם השמלה הנכונה.

שכחתי.

איך יכולתי לשכוח???

והזמן דוחק, והמוזמנים כבר בפתח,

ואני רצה, כמו מטורפת לדירה עלומה, להחליף את הבגד, כי השמלה חשובה, היא חלק מהטקס, שמלת כלולות לבנה, הינומה על ראשי.

טסה בחזרה.

מגיעה קיצרת נשימה.

הספקתי.

אף אחד לא שם לב.

הכל בסדר.

כולם פה.

כל מה שצריך ומי שצריך נמצאים.

והטקס מתחיל.

אני מתגרשת.

ככה.

שלוש וחצי לפנות בוקר.

מתעוררת.

כמה פחד יש בי  במירווחים.

בלהיות לבד.

כמו ילדה קטנה שהלכה לאיבוד.

משקשקת, קצת מתה.

כועסת על עצמי.

על הנכות הזאת.

אוף איתי!

אז מה להגיד?

מה קודם?

אולי להתחיל בחוויה של ללכת בעיניים עצומות בחורש מואר, שמש של שבת האחרונה ואני עצומת עיניים אוחזת בידו של גבר ששואל אותי אם אני סומכת עליו, ואני עוצמת עיניים מתוך תחושת בטחון מוחלט והולכת עצומה כמה דקות ומקשיבה לקולו שאומר לי לפקוח אותן, עכשיו. ופוקחת ורואה למול עיניי נוף שמשתרע על עשרות קילומטרים ובתוכו ים. ובא לי לצעוק, ובא לי לצחוק, ובא לי לבכות.

הכל ביחד.

ואולי לדבר על הכמיהה שתופסת לה מקום בגוף, לצד פחד גדול.

ואלי לספר על היווצרות של שפה בין שני אנשים שיש בניהם משהו שעוד אין לו שם.

ואולי לפחד את הפחד של להיות דחויה, או להיות נאהבת,

ואולי לצייר את התעלומה הענקית שניבטת לי מעיניו של האיש שמחולל בי את כל הדברים האלו.

ואולי, כדי להרגע, לחזור לטבע שעטף אותנו, בירוק של עשרה גוונים, בין מטעים, כרמים, פרות, אלונים....

אז במה להאחז?

מה העיקר?

מה שיודעת שנשאר זה כימהון....מילה שחברה טובה, לפני שנים,  קראה לה בשם ואני מאמצת בחום.

כימהון לקשר, לאהבה,למגע, לחסד.