אוטוטו מתחלף היום בלילה, שנה אחת באחרת.

ואני מה ?

קצת כמו נחש, משילה את עורי.

מחפשת זיזים להשתפשף עליהם להסיר ישן מפני חדש.

מצב עדין.

חדש, פגיע.

צריכה להישמר, לשמור על האיכות האחרת שתגדל, לתת לה לגדול ולהיזהר לנסות להמעיט את  הסיכוי להיפצע.

היתה לי "פגישה של מילים" עם בחור, גבר, זר .

נפלנו אחד על השניה. במקרה.

הוא זר לי ואני זרה לו וניהלנו "שיחת זרים" שהיתה מקסימה וקולחת ומינית ופילוסופית כאחד.

כמה תשוקה יכולה להתעורר ככה מתוך המילים, כששמים בצד את המותר והאסור, את החיים והתפקיד שלנו בהם, ככה סתם פתאום נטו שני בני אדם.

אנונימוס תראפיה.

נותנת לזה שם.

במקום לשקוע או לקחת כדור מתחברת, לעצמי, לאחרים.

והיה בו משהו מתוק, והיה בו משהו מסעיר, והיתה בי סקרנות, וצמחה בי תשוקה שפותחת חלון וקוראת:

בואי אהבה,

בואי כלבה (או כלה ליותר מעודנים...)

בואי כנסי לי מכל החורים,

נקי את הסתימות והמעברים,

תפשירי את מה שקפא,

נו בואי כבר,

כנסי

יא זונה!

וכן המילה היא אהבה, ואין פה אשליה ואין פה מחשבה של אהבה ורודה מתוך ספר המתכונים הידועים.

וכן המילה היא זונה וכנראה שהיא יכולה להיות שכנה לא רעה למילה הקודמת.

וכן עשיתי את מה שהעזת לבקש.

וכן היה לי נעים.ויש לי חיוך על הפנים.

וכשנתתי לך לקרוא אותי פה, נתת לי להרגיש יפה.

וזה כל כך המון! וזה כל כך לא מובן לי מאליו.

פנינה רוצה להימצא?

יודעת שהיא פנינה?

מתי מגיעה הידיעה?

כשנשלפת מהעומק, מהמוכר והידוע, ביתה נפתח בכוח, נפרץ, אפילו באלימות, והיא נחדרת, מוצאת, נשלפת,

ומקבלת הכרה.

ואז יודעת שהיא פנינה.

אבל משהוא שאל אותה אם היא רוצה בכלל להימצא?

מרגישה ריקה ריקה ריקה.

וכל כך עצובה.

בגלל החיים, בגלל השינויים, בגלל המעברים.