הלכתי לבקר את ההורים.

לקראת החג.

לא ציפיתי להכנסת אורחים מי יודע מה.

במגבלות הזמן והמקום....

אבל אני כבר רגילה.

בכל שנה בעת הזו השמיים תכלת, האויר חמים ואני מגיעה עם זר חרציות שקטפתי בדרך והולכת לבקר. לדבר. לשתוק. להיות איתם.

קצת.

כמה שאפשר.

חרצית אחת על המצבה שלה אחרת על המצבה שלו ואני בניהם. יושבת עליה, מניחה רגליים עליו.

מנקה שאריות של חול ים שדבק לכף רגלי וחושבת לעצמי  על המשפט שעוסק בקודש ובחול, רק שכאן זה הפוך, חול בקודש.

החיים.

חול מחוף הים של ילדותי.

הים נשאר אותו הים.

ומסביב שקט.

אני, הם והחרציות. וכל המדינה משתגעת בהכנות לליל הסדר.

רק שם לאף אחד לא בוער כלום.

גם לי לא.

ומגיע בחור ואני זורקת מילה על אחוות יתומים והוא מתקן אותי ומספר שבא אל הסבא, ואני אומרת לעצמי בלב איזו טפשה אני, הרגתי לו את ההורים. חסרת רגישות... וממשיכה לשבת עוד כמה דקות וקמה ואומרת שלום וכמעט מגיעה לרכב והוא קורא לי: "סליחה"... ושנינו מתקרבים לגדר , הוא מבפנים ואני מבחוץ, ואז הוא שואל את השאלה: יש לך איפה להיות בערב חג?

איש זר.טוב לב.

את שמו לא יודעת. את שמי לא מכיר.

ככה בחצות היום, בבית קברות, שואל אותי שאלה שמפילה אותי לקרשים.

אני מודה לו בחיוך , נכנסת לאוטו ופורצת בבכי של יתומה. של געגוע.

החגים האלו...קשה לשרוד אותם לפעמים.

למרות שתמיד יש ים.

ומה עכשיו?

אוטוטו נופלת עלי, מסביבי,  אוירת חג וששון, והראש בכלל לא שם.

שלא לדבר על הלב.

האביב עוד כאן, משתף פעולה עם האוירה הכללית של חיוכים ואופטימיות חסרת אחריות, מדחיקת מציאות, מתבקשת מתוקף החג והמועד...

העץ בחצר שלי עדיין מלבלב, החרציות מפציעות בצהוב והפרגים מקשטים אותן בנקודות אדומות.

ואני מה?

לפעמים מרעישה ופורחת,

ולפעמים שקטה, זהירה, זעירה.

דווקא אני בעד נמלים.

בחיי, נשבעת.

נמלים, חתולים, ציפורים, חיות. בכלל, אנשים....

אני בעד באמת בעד.

גדלתי בחצר כזאת שהיו בה תרנגולות, אפרוחים, אווזים, יונים, חתולים, שבלולים, חרדונים, מרבה רגליים, ארינמל....

בקיצור: אני מאלו שאוהבות בעלי חיים. מהבטן.

אבל....

בשנים האחרונות, בעונה הזאת, כשהחורף מתחמם לו לקייץ, משהו רע קורה לי.

זה מתחיל תמיד אופטימי ונעים. אני מזהה את הליבלוב הטרי על העצים בחצר שלי ומתרגשת כמו ילדה קטנה , בכל שנה מחדש. עד כאן יופי.

אבל אחרי שמשחררת קריאת התפעלות (אמיתית וכנה) כלפי העץ, אני מורידה מבט כלפי האדמה, ושם זה מתחיל.

בהתחלה זו רק אחת. נמלה אחת, קטנה ולא מפחידה בכלל. אבל לפני שאני מספיקה להגיד "אביב" כל הבית שלי נכבש ע"י מאות רגליים קטנות ומטריפות ואני מוצאת את עצמי מוקפת. מותקפת.

מה לא ניסיתי?

לדבר אל הלב שלהן, להשתמש ברוזמרין, לתקוף בחומרים כימיים המותרים לפי אמנת ז'אנבה...

כלום לא עוזר.

אפילו ציירתי קו ירוק וניסיתי להיות במשא ומתן:"...בואו נחלוק את הטריטוריה...אתן פה אני שם..." כלום, נאדה, גורנישט, שום דבר!

אני דווקא בעד נמלים. בחוץ. בחצר. בטבע. לא אצלי במטבח על השייש, בקומקום הקפה, בכלי הסוכר, בשקעי החשמל, על מברשת השיניים, בין הסדינים.........

ואני מכירה את המשפט שאומר "לא הכמות אלא האיכות" אבל, ביננו, מרגישה שמולן זה לא עובד...

הן לא נגמרות ואני כן....

חשבתי לעצמי שאפשר היה לשבור את פרעה יותר במִיָידי ולא לחכות עשר מכות. אם היו שואלים אותי - מיד אחרי דם ,צפרדע, כינים, הייתי מכניסה לו נמלים.

לדעתי זה היה עובד והיינו חוסכים אי אילו כמה בכורים....