יומני היקר !!!

ומדוע אני מספר זאת כעת? ובכן, מעבר לכך שהחוויה הזו בוערת בקרבי לפחות שש עשרה -שמונה עשרה שנה, היא משל מעולה לתמצית חיי, העובדה שאני לא מסוגל לנשום=להיות, לא מסוגל לדבר= סתימת פיות של הסביבה, וזאת למרות שאני עושה מאמצי-על, לא מצליח להתבטא לפעמים בעיתות מצוקה, או לא היות מובן בעקבות הלחץ שמופעל עליי מצד כולם. להיות נראה. להיראות!  כי כרגע אני רואה ואינו נראה. להיות מכובד, לקבל תיקוף מחורבן. החוויה (ולא רק התחושה כי זה קרה וקורה במציאות ואני לא רק מרגיש את זה בפנים) הזו והעובדות הקשות מנשוא, על זה שיש המון אנשים, המולת עולם סוערת אל מולי, כל אחד בשלו-אף אחד לא שם עליי! ואני מועלם! כאילו רוח רפאים פלשה לעולם הזה, כמו ילד שלא ראוי ליחס, לעזרה, להבנה, להכלה, להכרה ברגשותיו ובקיומו בכלל. להילחם על הנשימה תרתי משמע, על הקול החזק שלי, תרתי משמע על הזכות שלי להיות, להיות מובחן. לא מאובחן, מובחן. התעלמות בוטה של הסביבה אל מול המצוקות האלה, הפיזיות והרגשיות זה מה שהסיטואציה הזו מציפה, היא לא סתם מאששת את זה שהעולם אכזר, ואת התחושות והחוויה של חיי, אלא מוכיחה את טענותיי אלו. אני בספק אם אף אחד לא ראה אותי באמת פיזית.

וגם אם כן, זה רק מחזק את זה שקהות חושים הייתה קיימת עוד לפני עידן הפח הגדול ושאר הפח זבל ריאליטי של היום. שילדים מאז ומתמיד היו אכזרים וחסרי רגש לאחרים במצוקה, שהגדול והחזק תמיד היה פופולרי. שתוקפנות מנצחת איפוק, שביה"ס זהמקום נורא להעביר בו לימודים, ועם מורים ומערכת חינוך כושלת כזו עדיף ללמוד על קיר במערה, או בבית עם מורים פרטיים ברמה.אני לא פרנואיד, ומי שאומר זאת הוא בור וטיפש שלא מבין אותי או מכיר את המציאות שלי, אני מציאותי! וזו המציאות, שלכם, ובעיקר שלי. אותו ביה"ס מתועב שהייתי רשום בו, אותם ילדים פחדנים שראו אותי ולא נקפו אצבע, אותם המורים ואותו השרת, אותם אנשים ואותם נורמות מזוייפות ומפוחדות ונחותות. לכולכם- לא אסלח לעולם!

לפני ימים אחדים, ולאחר אי אילו קשיים ותקלות בנוגע לתיאום איתו, נפגשתי עם חבר מהעבר הלא רחוק, לא מאותם בוגדים להפך, מאותם מפוספסים מעטים שלא היו לי. הוא המפוספס היחיד נראה לי. הוא סטודנט שגר מחוץ לעיר, אנו מכירים שנים לא מעטות, ולמזלי לאחר התיכון, למזלי כי התחלתי תהליך עם עצמי באותו הזמן כבר, עם הפסיכולוג הנוכחי והתקדמתי רבות רגשית. כשהיה בעיר היינו בקשר באופן יחסי, בטח כשגר כאן. כשחזר בתקופת הצבא לעירו, היינו בקשר טלפוני יחסית רציף. כשהגיע לירושלים, היה קופץ בעיקר לישון. לאחר הצבא, הוא תיכנן להגיע ללמוד, ובאחת הפגישות לאחר הטיול הגדול שלו הוא אמר לי ואף הצהיר על כוונתו ללמוד פה ו"לבנות חבורה שתצא לבלות ביחד" ושאני אהיה חלק ממנה. שמחתי באותו הזמן, שכן בדיוק ניתקתי קשר עם אותם בוגדים ובייחוד עם הבוגד מכולם, אז שמחתי על ההזדמנות לצאת לדרך חדשה.

לצערי הוא התבדה, לאחר שהגיע לכאן ללמוד הוא התחיל להתרחק ממני, ופגישה אחת בקושי מסודרת הייתה לנו, בטח לא "חבר'ה" כפי שהבטיח. הבנתי שהחברים במעונות הם החברים שלו עכשיו. שחברה יש לו מהאוניבסיטה, ואני לא במעגל הראשון, ואפילו לא בשני או בשלישי. זה איכזב אותי מאוד! כעסתי עליו אפילו, אבל לא הבעתי את זה בפניו כל כך. כי הוא בחור טוב, וקשה לריב איתו האמת. לא שאני  חלילה מחפש, אבל הוגן הוא לא יצא פה. סוף אתה שנה עברה שנה כמעט מהשהות שלו בעיר, ונפגשנו פעם אחת, ועוד כמה פעמים מיוזמתי כי הייתי על הדרך. גם שם, היחס שלו אלי היה קר, ומאוד לא אופייני לו ובטח להצהרות שלו.

השיחה הבאה שלנו,  ראש השנה לפני כמעט שנתיים, כבר הזעם יצא ממני בלי שליטה, ונהגת בו באדישות ובקרירות וגם אמרתי לו למה, השיחה נותקה בצורה מאוד לא נעימה, ואפילו עצבנית מצד שנינו. מאז לא דיברנו, אבל לא מתוך כעס. אני באמת לא הבנתי על מה היה לו לכעוס? הרי אני הנפגע מבין שנינו. הוא לא קלט שאין לי אף חבר חוץ ממנו? רק טיפש לא יבין ויקלוט זאת.

התלבטתי רבות  במשך הזמן הזה אם להרים לו טלפון, אם לחדש קשר, אם לנסות לפייס אותו. סה"כ לא רבנו, פשוט התנתקנו עקב חוסר תיאום ציפיות. הוא לא הרים טלפון, אני המשכתי להתלבט והחונך, והפסיכולוג וכולם הטיפו לי שלא ידוע אם כדאי לאור הציפיות שלי, ולאור זה שיש לו חיים משלו. אבל החלטתי בפסח הזה להרים לו טלפון ולנצל את ההזדמנות לפייס אותו ולפתוח צוהר לקשר מחודש. זה היה מלחיץ מעט בהתחלה אבל גם הוא היה קצת חרד, הייתה שיחה בסדר, אם כי הבחנתי במעט קרירות מצידו. וניתוק מהיר של השיחה. אולי הוא השתנה פשוט? בטוח.

אמרתי לו "חשוב לי להבהיר שאני לא כועס, ושמבחינתי אשמח לפגוש אותך אם אתה בירושלים" הוא אכן בעיר, גר עם חברה שלו, ומסיים ללמוד השנה תואר ראשון. יפה לו. סיום השיחה הבהרתי לכולם לו לעצמי, הכדור במגרש שלו עשיתי את שלי, אני לא מתכוון ליזום ולהשפיל עצמי. הוא יודע את הטלפון.

הטלפון הגיע אחרי חודשיים, לפני שבוע וחצי בערך, עד שקבענו יצאה הנשמה, ועם העומס שלי ושלו, לפחות זה יצא.

ישבנו בבית קפה, עם אופציה לראות יורו או לפחות כמעט בטוח באחד במקומות. אתחיל דווקא בדברים הפחות טובים: לא אהבתי שהוא התייחס אליי בתור מישהו שצריך להתאים עצמו אליי, כאילו אני מפגר או חינוך מיוחד, לא אהבתי שהוא היה עדיין מעט אדיש, ורציני מידי. אולי הלימודים עושים את זה? לא אהבתי, שהוא לא אמר שרצה להרים אליי טלפון במשך הזמן הזה למרות שאני הודיתי בפניו במלוא הכנות ובפה מלא שחשבתי עליו והתכוונתי להרים לו טלפון ואכן עשיתי זאת בסוף. "חשבתי שאתה כועס, אז לא ראיתי לנכון... חשבתי שאתה לא רוצה" תירוץ עלוב שלא מתאים לאדם שהכרתי. דיברנו יותר מידי על מה שהיה, והוספתי פרטים יותר מידי על עצמי, הוא יודע עליי המון כי סיפרתי לו פעם על העבר הקשה שלי, היחיד שיודע עליו זה הוא מכל החברים שהיו לי בעולם! אותו עבר שאני מקפיד לרמוז עליו פה כמעט כל פוסט, אף חבר גם הטובים ביותר לא ידעו עליו. זה הסתתר בין המון מצוקות ובעיות וטרדות. יש לו את הזכות. והחובה לא לספר ולא לנצל זאת לרעה. נראה אותו. הפחד איתו הגעתי לפגישה, היה מהשאלה מה אתה עושה? בסיסית ביותר אך קשה ביותר עבורי. כי אני מה לעשות... לא עושה כלום, מורכב. הפסיכולוג הפציר בי לספר את האמת, אחותי הציעה לספר את האמת אבל לא את כולה. החונך כרגיל-בחוסר ביטחון (הוא סיפור בפני עצמו לא לעכשיו) להיות דיפלומט, ממש כפי שהוא. אז אני לא, אני כן ואמיתי, זה מה שדופק אותי בחיים בדרך כלל, אבל גם מה שאני.

אז סיפרתי לו יותר מידי מזה לדעתי, מה החונך קשור? ומה קשור הבית שאתה חי בו? לא חשוב.

הדברים הטובים: היו צחוקים והומור במידה מסויימת, הייתה פתיחות וכנות לפחות מצידי, הוא אמר לי בהתחלה "אני רוצה לפתוח בהתנצלות , בשיחה האחרונה (הוא טועה זו לא הייתה האחרונה לא חשוב) אמרתי משוה שלא הייתי צריך להגיד שרק עם החברים הטובים אני בקשר... והשתמע מזה שאתה כאילו לא!"

או שהוא אמר "אפילו עם החברים הטובים אני לא בקשר? לא משנה, אלה היו רוח הדברים. היה בסדר גמור, והיה נחמד לשמוע מה הוא עושה וגם לספר בעיקר על אחים שלי או על כמה אני בטיפול אינטנסיבי. מרכז העיר השתנתה מאוד מאז שרכבת תקלה נכנסה לנו לנשמה, אומנם נראית כמו עיר אירופאית פחות רעש ויותר אוויר נקי, אבל כמה ששמעתי שיש בעיות איתה אז שמרתי נפשי והתרחקתי. האווירה המיוחדת של העיר לא השתנתה זה כן. חבל שהמחירים עדיין גבוהים מידי בבתי הקפה ובפאבים.

היה רמז בפגישה לזה שהוא מעוניין דווקא לחדש קשר, וזה היה באמת משהו שלא ידעתי להגיד ועניין אותי מאוד מה יגיד לגביו. שאלתי אותו מה תוכניותיו לשנה הבאה? "מחפש עבודה" הוא כבר עובד בתחומו בעיר כך שלא נראה לי תיהיה לו בעיה, והוא באמת איכותי. אבל לא זה הרמז הוא אמר בנוגע לחברים אחרים שהפחית איתם קשר ש "אני רוצה לחזור למשל לחדש קשר עם חברים שלא הייתי איתם כל כך בקשר למשל עכשיו  אולי זו הזדמנות איתך..." זה לא ציטוט מדוייק אבל האולי דווקא זכור לי היטב, ורוח הדברים נאמנה למקור. כשאמרנו שלום, אמרתי לו אומנם אמירה של נתק בטעות "שיהיה לך רק טוב" אבל מיד הוספתי " ניהיה בקשר" הוא אמר אותו דבר, נקווה שיהיה מקסימום הפסד שלו.

לא קשור, אבל שבוע ליום... אני משתדל לא להיות ציני, אבל יום הולדת זה לא בדיוק יום רגיל אצלי מכל הבחינות שנה שעברה הוכיחה כמה הוא טעון כי קראתי לו יום אבל, אבל עדיין לא מתחרט על הכינוי, ומה השנה? לא יודע. המצב יותר חרא אפילו, אם כי שנה שעברה היה במובנים מסויימים יותר. מורכב.