מה שקרה לי היום... אם רק היה לי כוחות כרגע לספר... יום קודר במיוחד, מסעיר, מזעזע! בתוך המציאות הזוועתית בה אני חי. או שאולי גוסס?
שוב הבית הפגיע, החולני, האישה שילדה אותי החסרת גבולות, האין אבא... תחושת ההפקרות הרגשית הפיזית המציאותית! פצעי הנפש שמדרבנים אותי לפעול, ולא משנה באיזה נשק להגנה עצמית רגשית ואולי גם פיזית.
שוב פלוגות הסער מעורבות, שוב אני לבד, שוב מישהו זר פלש עשה מה שרצה ויצא נקי, ואני עדיין מתפלש בתוך החרא, ועוד ממשיך להרגיש אותו על הפרצוף.
מה שקרה היום ייכתב ביום אחר, הלוואי שמחר. הוא רק נקודה אחת, מנוקדת בתוך מיליוני קשיים בעיות, וכינים והן כואבות ומסוכנות כמו אלמנה שחורה. אלה לא כינות הראש הנחמדות המוכרות. אבל אני עייף, מותש ונעצמות לי העיניים תוך כדי כתיבה. אז אשאר עם זה לבד עוד זמן מה.
אין לי כלום. חוץ מעצמי, כולם אומרים לי כבר 27 שנה כמעט (אוי עוד יומיים זה היום הזה שבו אני אמור לחגוג?) את מה שאני לא מוכן ומסרב בכל תוקף להבין בדיוק אותו הזמן, אני והנפש, מה זה אומרים צועקים לי באוזן עד כדי איבוד שמיעה:
לא רוצים אותך!
שונאים אותך!
הלוואי שתמות!
תיפצע
תיגמר
תשתות דם
רגשי פיזי ורוחני
רק זדיין לנו מהעולם
אבל אני עדיין פה.
למה באמת?
שמשון קורץ לי שוב, מתלבט אם להקשיב לו פעם אחת סוף סוף.
הסבר מפורט על שקרה, בתקווה למחר.
בינתיים, אם לא אמות או אירצח, או אגיע לבית חולים כי החלטתם להרוג אותי...
הפסקתי לחפש הבנה
כמו שיהודים (לא כולם, יהודים כמוני עם כבוד) הפסיקו לחפש אהבה
הבנו...
שיהיה
לילה חושך
בבלוג זה
בכל הבלוגים
