עבר לו שבוע וחצי מתאריך היום הולדת (יום האבל) ועולם כמנהגו נוהג. רק הספרה השתנתה לה והבטן התכווצה עוד יותר משנים קודמות. אנשים נהרגים, נאנסים, נשדדים, עוד יהודים מגורשים מבתיהם, עוד דיקטטורה מרימה ראשה, עוד מחאה מחודשת התעוררה לה. עוד תאגיד מפלצתי דורסני מנחית רגלו הארוכה והאימתנית על ראשו של האזרח הקטן, הצרכן שלמעט פה לא נשאר לו דבר ועולם כדורסנותו דורס. אז אני עדיין פה בעולם, ואני יודע שאמרתי זאת מיליוני פעמים בבלוג הזה, סו פאקינג וואט? יש לי סיבות מספיק טובות. עדיין פה לצערי-ולשמחתי.
עשרים ושבע שנות חיים מורכבים, שאין כמעט אדם שיוכל להבין אותם. גם כי אינו יודע עליי ועל עצם קיומם, וגם כי מי יזדהה עם אחד כמוני? לא מכירים את הסיפור שלי, אז אני כאן כדי לספר אותו בקצרה עד הספר שאוציא ביום מן הימים. חיי מוות, או מוות בין החיים. אושר, או דיכאון, חרדה או זעם מתפרץ, ביטחון או מסכה? טראומות ושואה, גדילה והקטנה. מילות מפתח אלו, מתארות את תמצית חיי, מנסחות לי איך לנסח לכם לתרגם את העוצמה של הסיפור. אך לא באתי לספר עליו בפרטי פרטים כעת, אפילו על העדכון יומולדת וויתרתי לעת עתה, החיים מושכים אותי לתוך סיטואציות הזויות, שקשה להאמין שלא לקוחות מתוך סרט דרמה. דווקא מרפי נטפל אליי. דווקא אליי.
אז לא הייתה "חגיגה" רשמית, כי היה כאסח עם האחים. אבל עם אחותי הגדולה איתה אני ביחס קרוב ויש לנו בסיס חזק ועם הקטנה שיש לי איתה יחסים מורכבים חשבתי כן לציין את המאורע למרות הכול. ה"אבא" אני לא מדבר איתו מהסיפור החמור שציינתי בפוסט שעבר ועוד אולי יסופר פה לא בפוסט זה, וה"אימא" חבל להכביר מילים עליה בעצם חבל להכביר מילים על שניהם. אז נשארו האחיות, לצערי גם הקטנה עברה גבולות ופגעה, אז החלטתי שאין לי מה לעשות איתה כלום. קבענו לצאת אני ואחותי הגדולה, למרות שהיו עימותים, ואי הבנות כאלה ואחרות עד שיצאנו, אבל הוחלט על היום, אם כי גם זה עלה בקוצר רוח מצידה, לא משנה אני מבליג כי אני יודע שהיא בתקופה קשה בחייה. אני יודע כמה היא עוזרת לי ותומכת בי, ועושה למעני המון, אין אחות כזו. אז יצאנו היום, לסרט, ולבית קפה, היה קשה להגיע עם השעות המטרפות של השינה שלי, אבל כבר יש לי דברים חשובים שאני יוצא אליהם למרות, והשנה אני חייב לעשות משהו כדי לא לשקוע.
הייתה ממש חמודה, כשהביאה לי גביע כזה מלא בטופי, ובלון של בובספוג, דמות אהובה עליי, למרות שהודתה שלא ידעה זאת. הוא פשוט דמות על סף הגאונית בעיניי. בבית קפה, היה נחמד למרות שאני חייב להודות בכמה דברים, אין לה לפעמים בקרת עוצמה על הקול, והיא מדברת על דברים אישיים, טקט זה משהו שאין ל"אימא"שלנו, כנראה שהיא לא שמה לב שהיא מחקה אותה לפעמים, והיא שונאת את זה לא פחות ממני. אבל זה בטוח לא בכוונה. דבר שני- היה עניין קטן עם מנה שהזמנתי ב"עסקית" (לא ראויה לתואר הזה) ורציתי להמיר אותה במשהו אחר, והבעלים של המקום לא רצה, והרגשתי שכפו עליי לקחת משהו שאני לא רוצה, כי כבר שילמתי עליו. אבל ניחא. ביקשנו שיארזו. חשש קטן התגנב לליבי,כשחשבתי על זה שאנו הולכים לקולנוע לאחר מכן.
שוחחנו אני ואחותי, על החיים שלי:
אחותי: "אז מה אתה יכול לזקוף לזכותך בשנה הזו?"
אני: ממממממממממממממממ (מנסה בכוח לחשוב) " שהגעתי לכמה הארות שאומנם כבר ידעתי אותן לפני שלוש שנים אבל התחדדו לקראת דברים מעשיים... בעצם לא..." הסתבכתי בקיצור. כי זה נכון, אין לי מה להגיד חיובי על השנה או השנתיים האחרונות. מלבד רע, עצב, וקשיים, ומאורעות של הידרדרות לתהום יותר עמוקה. אבל לא אמרתי את זה... ואין טעם לשקר או לעגל פינות פה. אני לא אוהב זיוף כבר אמרתי.
והתחלנו לדבר על אפשרויות של התקדמות בחיים, כי בת'כלס חוץ מהשינוי הכרונולוגי, אין מה להגיד חיובי (השינוי בגיל לא חיובי במצב הזה) על השנה שעברה, חוץ מזה שהיא עברה ביחד עם קודמתה. אין שינוי פשוט, המצב שוקט על שמריו. אם היה אפשר למחוק את העשרים שנה האחרונות הייתי שמח. אבל אי אפשר. אז הנה אני כאן, חבול ופצוע. בעולם של רוע ועצב אינסופיים. אז סיפרתי לה על ההצעות לעבודה שחשבתי עליהם, החונך הציע אחת, אבל זה ידרוש הורדת מיסים, וסיבוך עם מס הכנסה וקיפוח לאומי ותיאום וכו' איתם.
האפשרות השנייה, חשבתי על דוגי סיטר הרי אני אוהב כלבים, ושוקי ז"ל הכלב שלי שהורדם לפני שלוש שנים יעיד על כך. יש את הלימודים שאני כבר שנים מדבר עליהם, ומנס ומשתדל לקחת את הכוחות והמשאבים המעטים שיש לי ולהתגייס ללמוד משהו שאני טוב ואוהב, אבל שום דבר לא צלח את הדרך מהתאים האפורים אל המציאות הנושכת והקשה של חיי. אין לי כוחות לתפקד, לא החזקתי עבודה יותר מיום אחד, ואולי שכל יש לי, אבל הרגש הורג אותי, הרגישות, הפגיעות, החוסר יכולת ללמוד לבד ברמה כזו , ההתמדה, הצורך המוגבר בעזרה ובסיוע מבחוץ.
אוניברסיטה הפתוחה היא משימה קשה ביותר, החונך סיפר לי שאפילו הוא ירד מהרעיון כשחשב ללמוד שם, וגם אני קראתי ספר מאחד הקורסים שהתיש אותי מכל הבחינות. ספר שהביא אחי הגדול מהספרייה, כדי שאוכל לבחון את יכולותיי לפני כמה שנים. גם מסגרות אחרות דורשות לחץ ואינטנסיביות מאוד, ואני ואינטנסיביות=מערבולות שמובילות למקומות מאוד רעים. אז מה נשאר לי?
מסגרות שלא בטוח כמה מתאימות לי, ולא בטוח כמה רוצים ואני רוצה להיות שם.
ואז נשאר לחשוב על יציאה מהבית החולה בו אני גר, עם האימא החולה איתה אני גר. באיזור שנוא עליי.
אבל גם לעבור זה סיפור ארוך ומורכב, אין לאן, בטח בלי הכנסה נוספת וכאמור-זו בעיה קשה לייצר אותה. אני לא מתאים לאף מסגרת אפילו לא טיפולית כי אני יותר מידי ברמה גם בעיניי ולא אוהב את המסגרות הדפוקות האלה שמתייגות אותך, או כמו שאמרו פעם "ורבלי מידי" מצד שני דירה בקהילה היא גם התמודדות שגדולה עליי. יש אמצע, אבל גם הוא לא ברור. לך תברר עכשיו אני יודע עם מי, לכן אני חושש בדיוק. אני נופל בין הכיסאות מסונדל.
אבל עדיין מצאנו תקווה, אמרתי לה "אם הייתה לי עד לפני שנתיים תקווה לגביי, היום נשארו לי שביבי תקווה" ואז עצרתי את שטף הדיבור וחידדתי "שביבונים" נראה מה יישאר מזה שנה הבאה. אם בכלל יישאר ממני משהו. הרי יש את הבני אדם מלאי הרוע והאכזריות מולי. ולאף אחד לא אכפת ממני. עדיין למרות זאת, היה נחמד לשבת איתה והאווירה הייתה נחמדה סה"כ.
משם נסענו באוטובוס מסריח של אגד, לכיוון הקולנוע, יש לציין, אני ואגד זה סיפור "אהבה" בהמשכים, גם הבלוג הזה יעיד, טוב לפעמים שיש אותו. לפני העקירת שן בינה מלפני שנה וחצי ששיתקה לי את עצב הפנים, עוד גיבשתי תביעה נגדם עקב איחורים ובעיות עם נהגים ערסים סוררים, אבל זה נדחק בצדק לשוליים מסיבות מובנות, נראה עוד מה יהיה. אחרי היום, זה עוד יגיע. מבטיח לכם אגד! אז שינו ו"שיפרו" את הקווים לדבריהם, אבל השיפור היא רק מילה בעלמא כי מה שקורה בשטח זה ההפך הגמור בעיניי, והרב-קו המזויין הזה רק מקשה את החיים. בדיוק שילמתי מחיר מופקע (ועוד אחרי הנחה) להטעין אותו אצל נהג אדיש אחד שלא הביט בי כאילו, מוזר לראות אחד כזה מתנשא אבל זה עדיף חשבתי לעצמי, על ערס בבון. כך חשבתי, הנהג הזה חשוב להמשך הסיפור, עוד אגיע אליו.
אחותי הגדולה, הזמינה כרטיסים מראש לסרט עליו שמעתי ביקורות טובות "העולם מצחיק" כך שנשאר לנו רק לקחת אותם מהמכונת כרטוס, באמת יפה שהואילו בטובם להציב את המכונות מחוץ לקולנוע אני עוד זוכר שהם הכניסו אותם לתוך הקולנוע ולא אהבתי את זה, ככה זה כשאין שכל חיים בסרט. אני מודה שהייתי לחוץ, ועייף, לאחר חמש שעות שינה בלבד.
אז הגענו לקולנוע, עייפים מהנסיעה והדוחק והצפיפות, והאוטובוס הדביק. צמאים, אז קנינו שתייה. כזכור, אסור להכניס ככל הידוע לי אוכל לקולנוע! אם כי לפעמים אני מגניב איזה שתייה(ומי לא? שישקר ויגיד לא) כי המחירים מופקעים והשוד של בתי הקולנוע עם המחירים שלהם של השתייה והפופקורן פשוט מעוגן בחוק, וכולנו יודעים מה שווה חוק אז אני לא נכנע אליו, נמתין עד שיעבור החוק החדש. אחזתי שקיות, אחת של הגביע והבלון של בובספוג, והשנייה- של האוכל הארוז, ולפי הצעת אחותי, גם הבקבוק שתייה שלי. לקחנו את הכרטיסים, וניגשנו לכניסת הקולנוע לסדרנים/מאבטחים. החזקתי את הכרטיסים בחוזקה מחרדה, ולמרות שכמעט בכל מצב בחיים אני בחרדה, אני מתמודד איתה יפה מאוד, גם אם אני לפעמים מפסיד כי היא משתקת לי את חוש הצדק או משבשת אותו. לצערי, זה קשה כשיש אנשים שמגרים לי יותר מידי את בלוטת הזעם בייחוד בימים אלה. בכניסה עמדו שני מאבטחים, אחד גבוה עם שיער שחור קוצים, עם פוזה של סלקטור במועדון של העולם התחתון. שני-איש מבוגר עם שיער לבן, ושפם, עם מדים של מאבטח, ופוזה של מ"כ בצבא רוסיה. אומנם לא הבטתי בהם ממושכות כדי לאבחן אותם כך, אך מה שקרה לאחר מכן הכריח אותי וגרם לי לתשומת לב מופרזת אליהם, בעיקרון באתי כדי להמשיך ולא להסתכל עליהם בכלל.
חזרה לסיפור- הושטתי את הכרטיסים אל אחד מהם, נראה לי המבוגר, ובלי שהספקתי לסנן "תודה" הערס התחיל בתחקיר בטחוני "מה זה השקיות האלה?" רציתי לענות אבל הייתי בחרדה אז זה לקח זמן, אחותי ענתה "מתנה שקניתי לו" אבל הערס המשיך לשאול בטון תוקפני שבעיקר ביטא זלזול מופגן ובלתי מוסבר :
"ומה זו השנייה אוכל? מה אתם צריכים אוכל?" ושניהם מפנים מבטים חשדניים אלינו, הרגשתי את המבטים ננעצים בי כמו סכין, ואני יודע גם מה עמד מאחוריהם. השבנו אני ואחותי יחד אבל פה אני כבר עניתי בקול גבוה משלה, כי עיצבן אותי הטון שלו, והתחקיר כאילו מה קרה? ובעיקר פחדתי מעבר לחרדה הרגילה שנבנתה עוד קודם, שלא יכניסו אותנו בגלל זה לקולנוע! אמרתי לאחותי שזה עלול לקרות, ואפילו דיברנו על זה לפני כן, היא ענתה בביטול "כשנגיע לנהר נעבור אותו" אז הנהר הגיע והוא סוער, ועוד איזה סערה.
ענינו ביחד כשאני בטון המיישר במעט קו עם שני המוקיונים: "מה נראה לך, שאנחנו הולכים לאכול בקולנוע?" יש לציין גם אחותי אמרה את זה אבל בקול חלוש יותר. בשלב הזה, למרות שהייתי במצב חרדה שמקשה עליי, אני זוכר שנכנסנו כבר לבפנים, כי כבר רציתי להתרחק מהם, אבל הרגשתי לא טוב לגבי שני אלה וכמה שצדקתי, הדריכות והאינטואיציה שלי קלטה את הסיטואציה היטב. המאבטח המבוגר, פתח בהתקפה חזיתית נגדי ובהפתעה גמורה מבחינתי
ואני מודה שלא צפיתי את זה, ונראה לי שאף אחד לא היה יכול לצפות את זה
"אבל למה אתה מדבר ככה? שואלים אותך שאלה תענה... למה אתה מדבר? במבטא רוסי כבד, ופנים של מישהו שרוצה לריב מכות. בצעקות, בתוקפנות, הרגשתי פיוז נשרף ועניתי כמו שאני יודע ובצעקות:
"עניתי לך כי שאלת שאלה! עונים לך, כמו שמגיע לך! לא נראה היה שהוא הקשיב או רצה להקשיב.
אחותי אמרה משהו לא ברור, ולא זכור לי מה, אבל הדפקט המשיך בשלו ואף הסלים את התגובה יותר
"אומרים לך שתדבר יפהההה! שואלים שאלה... " וחזר על אותה מנטרה שכבר אמר הפעם אני החלטתי לשלוח גדוד טנקים לשדה הקרב, ולהשאיר בכוננות את חיל האוויר להתקפה מאסיבית, נגמרו הימים שאני שותק לכאלה קקות.
ראיתי שהוא ממשיך לנבוח אז אמרתי לו:
"בוא, אז בוא..." וסימנתי לו שיתקרב אליי אם הוא כל כך רוצה שלא יצעק. היה נראה שהוא שש אלי קרב, אז הוא התקרב בתנועות מאיימות אליי, במהירות ובתנועות חדות ניכר היה שהשיכור המתוסכל, אלים. לא זוכר אם היה לו אקדח, הייתי בעצמי בסערה. הוא התקרב מרחק עשרות סנטימטרים ממני, תוך שהוא צועק את אותה מנטרה ופזמון חוזר, הרגשתי שאני מאבד את עצמי עוד שנייה ואני מותקף. אחותי אותו הזמן ניסתה להשתיק אותי בעיקר, אבל ברגע שהתקרב אליי עמדה חוצץ בינינו, ואמרה לו דברים שלא שמעתי.
הוא המשיך במלוא המרץ, בלי להתבלבל, וכנראה הוסיף עוד דברים שלא שמעתי. לא התרחקתי אלא התקרבתי כדי לעמוד מולו שיעז להרים עליי יד וזה הסוף שלו! והמשכתי לצעוק עליו אפילו לא זוכר מה.
הייתי רותח מעצבים ופגוע! ובזווית העין, ראיתי אנשים שמביטים כמו בהצגה על המתחרש, אחותי הרחיקה אותו, אבל הערס הגבוה (המאבטח השני) החליט להתערב ולצאת עליי גם, למרות שלא התקרב ביחד עם הרוסי ההוא אליי למזלו.
"אל תצעק!" הוא צעק, אירוני או לא אירוני? אשכרה חי בסרט, שאולי הוא מפקד שלי, או שאני עובד אצלו, ולא שאני משלם לו את המשכורת מינימום המחורבנת שלו מהסרט שאני שילמתי עליו או אחותי, בקולנוע המסריח שלו. מצחיק! אבל הייתי רותח כאמור, אז עניתי לו תוך כדי שאחותי דוחפת אותי ומושכת להמשיך לכיוון האולם, כשמהסדרון מביט בי כאילו אני אשם ולא הקורבן בסיפור. המוכרת בעמדת הפופקורן-שוד שיחקה אותה מתעלמת וכאילו לא אכפת לה, אבל שידרה לחץ מסויים. כאילו כולם חיכו למכות או לדקירה או הירייה שתבוא. עם סגולה בלי ספק!
אם לא הייתה אחותי...
בכל מקרה, זה לא נגמר, כי צעקתי לערס, "שתוק! יה ערס" והוא החזיר אבל אני אמרתי את המילה האחרונה וזה קריטי במלחמות כאלה, למלחמות כאלה יוצאים כדי לנצח ואני יודע מה רוב מי שקורא את זה חושב, אז לא אני לא הבעיה. אני הייתי בחרדה והותקפתי על לא עוול בכפי. הגנתי על עצמי. בלבד!
לא זוכר מה אמר, אבל עניתי שנייה לפני שנכנסתי לאולם, ואפילו כבר בתוך המבואה והחושך אבל דאגתי שיישמע
"מי ישמע מי אתה פחחח כולה מאבטח בבית קולנוע" אפשר לסמן ניצחון, חבל שלא יצא לי גם קללות ברוסית כי אני יודע, אבל העדפתי לא להסלים רק להגיב כמובן. רק שהסערה לא הסתיימה לגמרי בתוך האולם, לצערי, ופה מרפי נכנס לתמונה, נכנס לי לנשמה ולחיים ולא עוזב ומרפה ממני.
אחותי, כנראה עדיין לחוצה ונסערת ממה שקרה עם המאבטחים, בטעות תוך כדי שעברנו בשורת הכיסאות הצפופים בין רגליים של אנשים שלא קמים כי זה קשה להם, כדי להיכנס, שפכה בטעות את הקולה של אחת הצופות (נראית אימא עם הילדים) שהייתה על הריצפה לא את כולה, אבל שפכה. שמעתי את האישה מתעצבנת וזורקת לאחותי הערה "לפחות להגיד סליחה קשה?" התיישבתי עדיין נסער מזה, וקלטתי שוב את האישה מסתכלת במבט זועם לעברנו, אז עניתי לה "זה קורה.. מה את רוצה? אנחנו בני אדם זה קורה תתמודדי!" היא ענתה אבל הניפה יד בביטול. היא לא מעניינת אותי.מי שם קולה על הריצפה כמו אידיוט? המשכתי להתווכח עם אחותי, שהמשיכה להעביר עליי ביקורת עוד על האירוע הקודם "אתה התחלת! אתה רואה שהוא רוצה ומחפש את זה ונתת לו.." ועוד האשמות חסרות שחר. התחלתי להתעצבן עליה.אז היא כבר הגיבה לקטע עם האימא קולה "ירדת מהפסים! מה אתה השומר ראש שלי?"
כמעט היה רגע שהבילוי היה מתפוצץ, ואז התחיל הסרט...
כיתוב הופיע על המסך:
"צופים יקרים אנא שימו את משקפי התלת מימד" מה? כבר היה נראה לי משהו חשוד. התחיל סרט אנימציה בתלת מימד... אפילו לא יודע איזה.
"שיט! נכנסנו לאולם הלא נכון..." עוד אמרתי בצחוק, אחרי החרא שעברנו, ואחותי המשיכה להאשים אותי. יצאנו ונכנסנו אל האולם הנכון, כשברור לי שראו אותי במסדרון שני הנקניקים הבני זונות מזדיינים האלו. שימשיכו להרוויח שכר מינימום כל חייהם, ואת אדון יופט יומט צריך להחזיר לסיביר למחנה עבודה. ואיך שחשבתי שכבר נגמר ואפשר להתחיל להנות קצת, ישבו לנו במקומות ילדיםנערים ונערות. אחותי ביקשה מהם לקום, וזה היה קשה, היססו ושיחקו אותה שזה המקום שלהם. עד שפינו עשו טובה.
אז עכשיו ברור למה אני מקפיד לומר שחוקי מרפי חלים עליי? מרפי נטפל אליי!
ואז התחיל הסרט שלנו סוף סוף...
כבר על העשר דקות הראשונות נדלקתי עליו, העלילה עשויה היטב, והשחקנים אחד אחד מרשימים, דרמה קומדיה הומור, בדיחות שרק יהודים מישראל יבינו. עצב, דיכאון, קטעים נוגעים ומרגשים. מוות! קצת כמו החיים שלי. העולם שלי, אני בקלות יכול להיות אחת הדמויות של שמי זרחין, אבל בסרט שלי אני אהיה הבמאי אז אבוד לו.
העולם היה מגוון, לא רק מצחיק, היה מרגש, מצחיק, מדכא, ומשאיר טעם של עוד. אסי לוי-אני מאוהב בשחקנית הזו! עוד מ"אביבה אהובתי". היא נראית כמו אחת שיכולה להיות חברה של אחותי הגדולה, כאילו בחיים. אז כפי שמובן פה, אהבתי מאוד את הסרט. מצויין! רק חבל שהבמאי שמי זרחין הכשרוני, בוחר לדבר על פוליטיקה בראיון שקראתי לא מזמן בעיתון, כשהוא מצהיר שהוא א-פוליטי בשאר הראיון. הבנו שאתה שמאלן שמנסה למצוא חן בעיניי אויבך וחסר זהות עצמית, תתמקד במה שאתה טוב בו-בימוי ותסריטאות, עזוב אותך ערבים יהודים. סיפור הסרט מורכב, אבל בגדול זה סיפור על החיים, על חיים אישיים, כמו באביבה אהובתי, בקלות זה היה יכול להיות סיפור אמיתי. הדמויות פשוטות עממיות כאלו, ואני אוהב את הכנות והאומץ, ובכל זאת המורכבות שלהן. סיפור יפה, שנשזר בעלילות וסיפורי חיים מרגשים ומעורבבים בהומור פנטזיה,מציאות ושוב בעיר טבריה. סרט קסוםמומלץ!
אז הבילוי היה טוב סה"כ וכיפי, חוץ מהקטע עם המאבטחים והאישה ההיא עם הקולה, ונפרדנו בנשיקה על הלחי כמו תמיד אני ואחותי, היא התנצלה שלא כתבה ברכה ואמרה שתכתוב. ולמרות הכול-נהנתי. שלחתי לה מסרון הערכה, חבל שאחרי כן קרה עוד משהו מסריח. לא קשור בה.
המתנתי לאוטובוס אגד בתחנה וידעתי שאמור להגיע כל עשרים דק' וגם ידעתי את השעה המדוייקת, למען האמת את הכמה שעות מדוייקות כי כפי שידעתי הם לא עומדים בזמנים. בתחנה שבה ירדתי מהקו הראשון שלקחתי, עמדה בחורה שייצגה את משרד התחבורה או צוות אב לתחבורה, עם חולצה לבנה עם הלוגו והכיתוב, וכובע מצחייה, והחזיקה עלונים וחילקה לנוסעים. שאלתי אותה, כי היה נדמה שעבר לי הקו בדיוק שהתקרבתי לתחנה. לא ידעה לענות. עכשיו לקראת ה"שינויים והשיפורים" של משרד התחבורה צוות אב לתחבורה (מי?) ואגד אז הם מציבים דיילים שאמורים לעזור לנוסעים להבין את הסדר החדש, חבל שהדיילים חובבנים ולא יודעים אפילו שהקו לאיזור שלי לא פועל במוצ"ש, כלומר הפכנו למושב, ולא שאני נגד מושב אבל ירושלים ככל הידוע לי היא אינה מושב או יישוב. מכל מקום- המתנתי לא פחות
מ-45 דק'! עד שהוא הגיע. אך התעצבנתי עוד הרבה לפני, ואמרתי לה שתגיד להם שהשיפור הזה הוא בולשיט אחד גדול, ושהם החמירו את המצב של התחבורה בירושלים. היא לא ענתה, בקושי הביטה לעברי.
התקשרתי גם לאגד למוקד הארצי והנציגה ליגלגה וצחקה עליי " זה לא אגד... אנחנו רק מוקד מידע..." חצופה! אחרי שנוסעים עלו וירדו ורק אני נשארתי, ולאחר שלפחות דיברתי עם האחותי הקטנה להוציא עצבים הוא הגיע סוף סוף. כבר תכננתי מה להגיד לנהג אם בכלל, הרי החרדה מנהלת אותי לרוב.
עליתי, ושמתי לב שזה אותו נהג שהטענתי אצלו את הרב-קו בצהריים. האדיש ההוא? הערתי לו שמחכים הרבה-שתיקה! התיישבתי בסוף האוטובוס, אבל לאחר חצי דקה התחרטתי ו והחלטתי לגשת אליו ולשאול מתי הוא היה צריך להגיע, ואולי אתלונן על זה. שאלתי אותו והוא ענה
"אין זמנים, היום הכול איחורים"! אמרתי לו "טוב שאתם מודים לפחות" והוא התחיל לצעוק, הרגשתי את הזעם שוב עולה. "למה כל דבר אגד? משרד התחבורה מכריח אותנו לעבור בתחנה מרכזית... " "מה זה קשור" שאלתי? "אני יודע שאתם אשמים!" והוא המשיך "בוא בוא בוא בוא בוא בוא תראה את הכרטיס נסיעות שלי תראה..." אז הוא כן ערס בבון אחרי הכול. המשיך להשתולל לעצמו, וסובבתי את הגב בעצבים הלכתי למקומי, אבל צעקתי לו שאני לא קונה את השיט הזה, ושלא יספר סיפורים אני מכיר את הסדרן האחראי במסוף של האיזור שלי ואני הולך איתם לבית משפט שיספר לשופט שזה משרד התחבורה. "טוב אחי" ליגלגתי בפניו, אתם אף פעם לא אחראים על כלום! אתם מושלמים!
אבל עדיין רתחתי.
בדרך, סימסתי ביד רועדת לפסיכולוג, ולאחיות שלי. בזמן האחרון הוא לא עונה מהר למסרונים שלי, כמו החונך ראבאק.
מה נסגר? החום מייבש לכולם את המוח, חכו שאני אתייבש. הגעתי הביתה! מותש ועצבני אך לפחות חצי מרוצה, וכך הסתיים לו בילוי מורכב עם אחותי, ובכלל לא חשבתי שאצליח לכתוב על הכול היום, אבל הנה הצלחתי איכשהוא.
לא אוותר לכם-לא לאגד, לא למשרד התחבורה, ולא לבית קולנוע. עליי לא תעשו סיבוב ותברחו. אני ארדוף אחריכם עד שלפחות תיפגעו כמוני אם לא תשלמו פיצויים. כי כזה אני.
*רק למען הסדר הטוב וכדי שיהיה ברור-מדובר בקולנוע רב חן בירושלים לא מפחד משום תביעה ומשום דבר, בואו כמו שאמרתי!
*אגד בירושלים, וסיטיפס רכבת תקלה היורשת שלה עושות תחרות מי דופקת יותר את הנוסעים ומאיפה הכי הרבה כל הכבוד! נראה אתכם בבית משפט אגד
*לא אני לא בעייתי אני ריאלי
*אולי אוולד מחדש כמו עוף החול
*את הצדק אמצא בכל מחיר כמעט!
*עוד הבהרה חשובה- אין לי בעיה לרדת על רוסים כיוון שהשורשים שלי מרוסיה אומנם מאות שנים אבל עדיין.... וזה בכל מקרה אמת! לא מתנצל
בבלוג זה
בכל הבלוגים
