אמובטלת בברלין

פעמיים בשבוע אני מורידה את הטרנינג, חולצת את נעלי הספורט, מגהצת את הקמטים ומחדדת את העקבים. מה שכל אדם נורמלי עושה כל יום, אני עושה פעמיים בשבוע: יוצאת לעבודה.

בדרך יש לי 20 דקות של שקט מופתי. אף אחד לא מרביץ לאחיו מאחור ואני מחליטה איזו תחנה הרדיו ישדר. אני מגיעה למשרד וכמו כל בן אדם נורמלי אני עובדת. טלפונים, מיילים ושיחה או שתיים עם בן אדם מבוגר. כמה שעות אחר כך, תמיד באיחור, אני יוצאת. רצה לאוטו, טסה לגנים, אוספת מבית הספר ונכנסת שוב לנעלי בית.

שוב אני מבשלת, מוזגת, מכינה שיעורים, מציירת לוקחת לחוג ומחזירה. 

יש המון יתרונות בלעבוד מהבית. במשרתי המלאה מניתי אותם אחד אחד. אבל מחיסרון אחד גדול התעלמתי. האפשרות לעבוד מהבית היום מכילה כמעט את הכל. אם יש מחשב, נייד ותיק מספיק גדול העבודה שלי יכולה לבוא איתי לאן שרק ארצה אבל אנשים מבוגרים, רכילות ואינטריגות אין. (תפסיקי לבכות ותפסיקי להתלונן...)

אני אוהבת את גיא פינס אבל הוא לא מספק לי את מנת הרכילות המומלצת ליום

אני צופה בהאוס באדיקות אבל אין לי קשר ישיר למלחמות האגו

אני כותבת בלוג, אבל זו לא ממש שיחה עם אנשים מבוגרים.

פעם ביומיים אני בודקת אם זו לא היתה טעות לוותר ככה על המשרה המלאה. יש לי חשבון  ברשת חברתית, עם כמה מאות חברים שאני אוהבת. יש לי שיחות עם חברות ופעם ב.. אפילו פגישה. אבל אין לי שיחות מסדרון, אין לי תלנות על הבוס, אין לי קפה גרוע והפסקות סיגריה.

אז אני מתגעגעת.

לדברים הקטנים, הפשוטים. אלה שהאנשים העובדים לא אוהבים.