במסגרת היציאות מהארון שאני משחחרת פה בשבועות האחרונים אני מעוניינת לשחרר אחת חדשה: קוראים לי אמובטלת ואני לא חברותית.
עכשיו זה השלב שבו אתם סוגרים את הפה הפעור ואומרים "אוהבים אותך אמובטלת". זה לא אני המצאתי בגלל שאני אוהבת אהבה. אלה החוקים.
אני אפרט. מי שמכיר אותי יודע שאין לי הרבה סודות, שאני צוחקת כמעט על הכל ושאני, כשאני מרגישה מספיק נח, יכולה להיות חסרת טאקט בצורה יוצאת דופן. לא כי אני חושבת שזה מצחיק אלא כי אם אני מרגישה שאני יכולה לדבר על זה אז ברור לי שגם הצד השני יכול.
אבל בכדי שכל זה יצא החוצה אני, בניגוד לחלק מהאנשים שאני מכירה, צריכה להגיש בנח. מאוד מאוד בנח. וזה לא משהו שאני מצליחה להרגיש במקומות חדשים. כשאני מגיעה למקום חדש, והוא פוטנציאל למעגל חברתי חדש אני שותקת. אני יושבת בצד, מקשיבה, מסתכלת, בודקת, ושותקת. ממש שותקת. עכשיו התור של מי שמכיר אותי לפעור פה ולשאול את עצמו אם אני יודעת מה זה לשתוק ואם מלבד השעות שבהן אני ישנה או אוכלת יש זמן שבו הפה שלי סתום. אבל ככה זה אצלי, רוצים לסתום לי את הפה? רוצים לגרום לי להפסיק לדבר בכוח? קחו אותי למקום חדש.
עכשיו שוב, אני אחזור לבחור שלי, שחי איתי פה בבית, ומגיע למקומות חדשים ומתחיל לזרוח. הסקרנות שלו שולחת אותו לכל אדם (עם קצת הבדלי דת גזע ומין) ולהתחיל לחפש איתו מכרים משותפים, נקודות חיים משיקות ואם השכן שלו מכיתה ג הוא בטעות הבעל של השכנה מלמטה. הוא יושב ומתעניין במשך דקות ארוכות בכל קורות החיים של מי שלא עומד מול ומסמן לעצמו V ו-X ברשימה דמיונית.
לבחור שלי אין בושה, אין חשש ואיש שום תחושה שיש מי שאולי לא מתעניין בשטויות שהפה שלו פולט במהירות מסחררת, הוא בטוח שהוא, בדיוק כמו כל מי שעומד מולו, הדבר הכי מעניין שיכול לקרות, לפחות בדקות הקרובות.
אני, שיושבת בצד בזמן מופע הראווה הזה, ושותקת, מקנאה ביכולת המופלאה הזו לשחות כמו דג במים בכל מקום שהוא מגיע אליו. כי אני באותו הזמן מרגישה כמו הדגים החדשים שמגיעים בתוך שקית ניילון לאקווריום ויכולים רק להסתכל.
ההבדל בין הרושם הראשוני שאני עושה, של שקטה קטנה ואולי קצת סנובית, למה שאני באמת, בלאגנסטית, קשקשנית וחסרת סטנדרטים בבחירת חברים, הוא עצום.
יש עוד כמה הבדלים ביני לבין אבי ילדיי, כי אני לא רק שותקת, אני גם לומדת. אני בודקת מי זה מי, מה יחסי הכוחות, מי לא יבהל מהמיזנטרופיות שיוצאת ממני לפעמים ולמי אפשר להסגיר את סודותי הכמוסים ללא חשש. כשאני מסיימת ללמוד אני מסמנת מטרות ומתחילה לצעוד לעברן לאט לאט. כל זה לוקח זמן, הרבה הרבה זמן. אבל ברגע שמצאתי את שאהבה נפשי, שם אני נשארת, במקום הבטוח שלי. הוא לעומת זאת, זז, רץ, קופץ ועף. הוא מאבד עניין או פוסל על סעיפים אידיוטים, הוא מעביר חברים שישים ושמונה מדורי גיהנום לפני שהוא מאפשר להם לעבור דרך דלתות ליבו הסגורות, ומי שמצליח לחדור דרך השריון מרגיש שהוא הצליח לעבור את כל הגיבושים והמבחנים ונחת בסיירת המובחרת ביותר שיש בנמצא. וגם שם יש אחוזי נפל גבוהים וגם משם אפשר לעוף במחי טעות אחת קטנה.
מאז ומתמיד מערכת היחסים ביננו היתה כזו של חלוקת תפקידים, הוא מחפש חברים, אני זו שמצליחה לשמור עליהם. הוא שולח אלי את כל מי שעבר את הסינון הראשוני, נאסף על ידו לקבוצת מיקוד וגבוש קבוצתי במסווה של שיחת חולין מרובת משתתפים, ולא נפל. משם זה כבר התפקיד שלי.
אני זו שמתקשרת, שזמינה, שמזמינה או משכנעת אותו ששווה ללכת. כי הוא מבחינתו למד את כל מה שצריך בגיבושון של המפגש הראשון.
בסוף, כשמספיק זמן עבר, ואני כבר שוחה והמים סוף סוף נאים לי, ואני יכולה להיות במרכז, הוא ישחה הצידה, לבדוק את הדגים החדשים..
בבלוג זה
בכל הבלוגים
כינוי:
imuvtelet