אמובטלת בברלין

כשעבדתי במקום העבודה האחרון שלי מישהו חשב שמותר לו לצלם לי את החריץ של התחת. הוא היה חכם מספיק בכדי גם להראות לי את זה ושלוש דקות אחר כך הוא גם שלח את זה לחברי המערכת שלו במייל.

בהתחלה, כשהוא הראה לי את זה, הבושה שהציפה אותי, כיסתה על כל טיפת בינה שפיתחתי בכל שלושים ומשהו שנות קיומי ובמקום לתת לו סטירה צעקתי עליו שהוא אידיוט ושימחק את זה מהר. כשנכנסתי לחדר הסמוך להטביע את יגוני, הוא חשב שהלכתי ושלח לחברים שלו במייל את התחתונים המבצבצות שלי. כשאחד מהם פתח את מלוא כובד ישבני על המסך, הוא מייד שאל מי זאת והצלם המוכשר הסביר שזאת זאת שישבה פה קודם על השולחן. הבינה שלי, שקודם התכסתה בבושה, ברחה עכשיו לגמרי מהחלון והשאירה אותי עירומה מול המסך, מול כמה חברי מערכת ויותר מכולם מול עצמי.

יצאתי מהחדר, עניתי לבחור ששאל שזאת אני וצעדתי ארבע שעות לשולחן שלי שהיה במרחק שנים וחצי מטר משם.

התיישבתי, נסערת, מושפלת וכועסת וניסיתי לחשוב איך לעזאזל אני מגיבה. האינסטינקט שלי, הראשוני אמר לי לסתום את הפה, הוא היה בכיר ממני, וחשב שזה מצחיק. אני מודה שהמחשבה הראשונה שעברה לי בראש היתה שאני מטומטמת. איזו מטומטמת.

ואז זה קרה, הוא שלח אלי מייל מתנצל, שזה לא היה ראוי ושהוא לא חשב שאני אפגע. שבכל מקרה הוא לא אמר של מי התמונה וששום נזק לא נגרם. ישבתי מול המייל ובינתי הפורחת התחילה לחזור אלי. קודם כל, היא אמרה לי, תבכי. מותר לך. אין סיבה טובה מזו. ועכשיו, היא אמרה לי, תגרמי לו לשלם לבן זונה. 

עליתי נסערת למעלה, ונכנסתי למחלקת כח אדם, ישר אל משרדה של אלוהי המערכת בכבודה ובעצמה, בלי תור מראש, בלי טלפון מקדים, פשוט נכנסתי. היא הסתכלה עלי וישר ידעה שלא כדאי לתת לי לחכות. משם עברתי גם לבוס של הבוס שלו וסיפרתי את קורות השפלתי שוב ושוב. תוך חמש דקות הפכתי לשיחת היום תוך עשר כבר הסיפור רץ ברשת. הוא הגן על עצמו בחירוף אני שמרתי על זכות השתיקה...

אני לא יודעת אם הטיפול היה ראוי, בסך הכל הוא קיבל נזיפה והשעיה ללא תשלום. אבל הנקמה האמיתית שלי היא הפגיעה בשמו. מי שצריך יודע.

אני יודעת שאם הייתי קצת יותר פחדנית, אולי כמו העובדת של נתן אשל הקדוש, אז אולי זה היה ממשיך. ואני יודעת שאם הייתי קצת יותר רעבה ללחם, כמו הנאנסת של ראש עיריית קריית מלאכי הצדיק, אז הבינה שלי הייתה נשארת מחוץ לחלון והייתי סותמת את הפה.

הטרדה לא מתחילה באונס, ולפעמים היא גם לא נגמרת בו. ואם נתן אשל ממשיך לעבוד, וגם הבחור שצילם לי את התחת המשיך לעבוד אז אני לא מבינה למה קצב בכלא? ובכלל, אני שואלת את עצמי, אם אלה הסטנדרטים היום, מה יהיה כשהקטנה הזו תגדל קצת. איך אני אגרום לה כן לתת סטירה ברגע הנכון? ואיך אני אגדל את שני הגברים לעתיד להתייחס בכבוד לגוף של אישה ולנשים בכלל, אם החשיפה שלהם לפורנו, על שלל יתרונותיו,  מתחילה מוקדם. הרבה יותר מידי מוקדם.

אני יודעת שמה שנושמים בבית, ומה שסופגים מהסביבה משפיע, אבל בגיל מסויים אתה מאבד את השליטה על סוג החברים שהוא בוחר, וצריך לסמוך על עצמך שלימדת אותו לבחור נכון. ואז מגיעים לשלב שבו מקווים. באמת באמת מקווים. שהם יעמדו איתן מול לחץ חברתי, שהם לא ישפילו ושידעו לשמור עליה כמו על עצמם. ושהיא, הקטנה האהובה הזו, תהפוך לאחת שיודעת לשמור על עצמה, ולבחור רק את מי שיודע לשמור עליה.