אמובטלת בברלין

הוא כבר התחיל לארוז את התיק, בכדי שלא ישכח שום דבר, וגם בשביל שאם יש משהו שצריך כביסה אני אספיק למרק אותו לפני הטיסה. הוא ארז את זוג המכנסיים החשובים שלו ואת החולצות המכופתרות (לכנס,הוא הולך לכנס. זה לגמרי עינייני עבודה), הוא ארז נעלי ספורט, שורט, גופיה ואת ה MP (נו, באמת, אין מי שבאמת נהנה בחדר כושר, גם אם הוא במלון, חמישה כוכבים, בקנדה..), לקח סיפרי קריאה (לטיסה, בחיי שלטיסה. למי יהיה זמן לקרוא שם בכלל? זאת טיסת לילה, ארוכה.. מה הוא יעשה בה אם לא יהיו לו ספרים??), הוא ארז את הלפ טופ (כי עליו נמצאת המצגת, ורובו ענייני עבודה. הפורנו בווי פיי זה רק בכדי להטביע את הגעגועים) והמיר קצת כסף שיהיה לרשימת הקניות ששלחתי (אני יודעת, קניות.. בחו"ל.. זה באמת סבל צרוף..). הוא כמעט מוכן ליציאה.

בנתיים הוא נהנה ממצגת הגעגועים שהגמדים מעבירים לו. מי שישמע אותם יאמין שהוא משאיר אותם פה עם המפלצת מלוך נס, איך הוא בכלל מעז לעשות להם את זה.. הוא בודק את מזג האוויר (אולי צריך לשים עוד משהו בכביסה) ועושה פרצוף סובל, אולי אני אקנה את זה בסוף..

הוא טוען שהוא יתגעגע, ושהוא בכלל לא רוצה לטוס, שהוא חולה על הכרית שלו ושאין סיכוי שהוא יאכל משהו במלון. הוא אומר שהנסיעות האלה הן החלק הכי נורא במקצוע ושאם הוא היה יכול הוא היה מוריד את זה מסדר היום (לא את הטיסה לברלין, כי שם זה עניין אחר, וכמעט נגמר לו האפטר שייב, אבל את כל האחרות? בשניה הוא מוחק, באמת!)

ואני? החו"ל האחרון שלי כבר נמחק לי מהזיכרון, את ההבא אני משתדלת להדחיק מרוב פחד ובנתיים אני נשארת כאן. לבד עם שלושתם. עם רשימת הבטחות לימי כיף כשאבא לא נמצא, עם ידיעה שהשעה של אוכלמקלחתולמיטה הולכת להיות החלק הכי מסוייט של היום, גם כי אני כבר עייפה וגם כי בדיוק אז הם נזכרים לבכות, ביחד, כמה זה נורא שאבא לא נמצא וגורמים לי להצטער על כל שניה שהוא כן חזר מוקדם ומלא מרץ הוא שר והקריא לשלושה ראשים שנופלים לשינה.

 רק אחרי שיהיה פה שקט, ואני אצא מהחדר ואביט אל עבר המזבלה הקטנה שצמחה לי בסלון, אני אזכר שגם אני מתגעגעת. שגם אני מחכה לשניה שהוא יחזור ושאני מקווה שהוא לא ישכח את המידה של הנעלים.

והערה קטנה לסיום: את הפוסט הזה כתבתי ויצאתי מהבית, רצתי לאסוף, להאכיל, לקחת לחברים ואיכשהו הוא נשאר על המסך, כשחזרתי גיליתי את עצמי במומלצים וגם בראשי של נענע, פתאום התחלתי לפחד על האנונימיות שלי, הרי כל מי שמכיר אותי ידע מיד שזו אני ואולי כדאי למחוק. ובכל זאת, הפוסט ההוא נשאר. ואת זה אני שולחת.

אז למי שמזהה ומי שמכיר, אני אשמח אם תגידו לי. תמשיכו לקרוא, אין לי עם זה בעיה, אבל אני אשמח לדעת מול מי אני עומדת.