אמובטלת בברלין

בחודש האחרון הטלפון שלי לא מפסיק לצלצל. הילדים שלי, כך מתברר, הפכו להיות האטרקציה האיזורית.

על הצד השני של הקו נמצא הדרדק התורן שרוצה לבוא לבקר. האמא עומדת במרחק סביר מהגמגמן הקטן, בכדי שבשניה שאני אגיד כן, היא תוכל לחטוף את הקו ולסגור את הפרטים. הסיבה לפופלאריות הפתאומית הזו, ששני הגדולים שלי זוכים לה, היא לא האישיות הכובשת שלהם ולא חוש ההומור יוצא הדופן אלא המתקן המתנפח שקנינו בכדי לרכך את הנחיתה במקום החדש ועכשיו יצא מהמחסן לכבוד הקיץ. נכון, יש גם טרקטורון של סבא שעומד בחצר, יש גם אחלה מתחם כדורגל וסל, אמיתי, מברזל. אבל הסיבה האמיתית היא שהילדים (וההורים) רוצים ג'ימבורי חינמי עם כיבוד חופשי.

אני הפסקתי לענות לטלפון בשעות מסויימות. ממילא יש שם זבי חוטם שכל מה שנפשם חפצה בו זה את מי מילדי שיעניק להם כרטיס כניסה יומי למתקן בחצר. הם כבר יודעים מתי אני עובדת, יודעים מתי יש חוגים ויודעים באיזו שעה להתקשר בכדי להקדים את האחרים.

יש מהם שהם חברים טובים, הם מזמינים ומוזמנים, ואין לי בעיה עם העובדה שהמקפצה בחוץ הופכת את החצר שלנו לקצת יותר אטרקטיבית. אבל יש בינהם כאלה שהפכו את הבית שלי לסוג של צהרון מאוחר לטיפול בילדים. 

כשהם מתקשרים, בפעם השמינית השבוע, ושואלים את הילדים הנלהבים שלי אם אפשר לבוא אליהם שוב, ושוב, ושוב, אני, שכבר נמאס לי להיות השמרטף החינמי שלהם, מתחילה למצוא תירוצים יצירתיים מתחת לאדמה כמו אנחנו הולכים לסבתא היום (היא גרה בדירה למעלה ואנחנו נקפוץ לשם תיכף להביא את הדואר. אני לא שקרנית) או שאנחנו חייבים היום ללכת לקניות (במכולת, שני רחובות מכאן, מי רוצה ארטיק?? ) שיספקו גם את הילדים שלי, שאוהבים שאוהבים אותם, וגם את ההורה שמאזין לילד שלו מזמין מזמין את עצמו לביתי הקט.

ההורים של המזמינים הסדרתיים האלה, לא מכירים אותי, ולא יודעים עלי או על הילדים שלי שום דבר, אין להם מושג אם הילדים שלי מקסימים או חסרי חינוך. אין להם מושג אם אני אם אוהבת או מתעללת בהם בסתר. הם מעולם לא טרחו לדבר איתי או לרדת מהרכב כשהם הורידו את הדבר הכי יקר להם אצלי בבית. כשהם מגיעים לאסוף אותם הם צופרים מהכביש או מתקשרים בכדי שאשלח אותם החוצה. 

אני, שמנסה להתאים את עצמי לזן האמהות והילדים שיש כאן באיזור, מנסה מידי פעם להתגבר על הבושה שאוחזת בי ומלמדת את הילדים שלי להתקשר ולהזמין את עצמם לבתי החברים שלהם. ולמרות שאני מכירה את האמהות, ולמרות שאני יודעת בדיוק מי הילדים, עדיין אני מרגישה קצת חסרת בושה כשאני אומרת להם היום אי אפשר להזמין, אבל אתם יכולים ללכת....

אז היום תקראו לזה איסוף חובות, או ערבות הדדית, או כל שם שלא מתאים לעובדה שאישרתי להם היום להזמין את עצמם לאלה שהיו פה ביום שישי ואתמול. הם חברים, וזה לא אני עשיתי, זה שני זבי החוטם הפרטיים שלי, אני רק האזנתי במרחק סביר וחטפתי את הטלפון בזמן בכדי לסגור את הפרטים...