אמובטלת בברלין

שקט ועשרים זו השעה שבה אני לא צריכה להיות נחמדה, הכל כבוי ואני לא זמינה. לא מעניין אותי אם יש כלים בכיור או שהבית מבולגן . לא אם האוטו ילך למוסך ולא אם צריך לקום מחר מוקדם.

כי יש דברים מאוד ברורים שעושים בשקט ועשרים. אפשר לבהות במסך מרצד, אפשר להפיל עפעפיים מול ספר. אפשר גם להכנס לאמבטיה עם אדים ולשבת שם עד שהעור מתקמט וזקן. אפשר גם להביא את השמיכה לסלון ולקחת משהו משמין בשקית מהארון. אפשר לשבת עם הגביע של הגלידה ולא לשים לב כמה נשאר וכמה היה. אפשר להתמכר לשקט בלי טיפה של יסורי מצפון, כי אפילו הם הלכו לישון.

שקט ועשרים זו שעה שבה לא חושבים על ילדים ולא על הפרשי שעות. אין בה מטלות של עבודה ולא מיילים שמחכים לתשובה. מה שהיה דחוף כבר נעשה, מה שלא, יחכה לפחות עוד שעה. אין עוד שעה כזו במהלך היממה, אפילו הכלבה יודעת שעכשיו דממה.

אז אני מתמכרת. לצליל של תקתוקי אותיות במקלדת, לכלבה שמתוך שינה מלקקת, לקולות נשימה של שלושה אהובים ולגוף שלי שחוזר לחיים.

שעה מעכשיו הכל ישוב להציק והמתח יחזור להיות כל כך נוכח ומעיק. אבל עד אז, תנו לי לנשום, כי זו השעה הכי טובה של היום.