אמובטלת בברלין

אני יודעת שאת קוראת כאן מידי פעם, ושאם אני אתחיל להתבכיין על כמה קשה לראות אותך ככה את תתחילי להרביץ לי ובמצבך זה קצת מפחיד. יש לך בעיטה מברזל.. 

את שוכבת לך כמו זומבי במיטה המסריחה הזו ואני רק מפנטזת על היום שבו תעופי משם. ברור לי שעוד כמה ימים, שהווריד המרוקאי הנפיץ שלך יתפוצץ פעם אחת יותר מידי, את תעיפי את הגבס לקיבינימאט ותלכי לצעוק על הרופא שהצלקת הסקסית שהוא עשה לך יותר גדולה מהסיכום הראשוני שהיה בינכם ושאם הוא לא יתקן את כל השטויות שהוא עשה את תסדרי גם לו פגישה עם האחות הרוסיה של משמרת לילה או שתשלחי אותו למטומטם שניסה במשך שעתיים לפתוח לך ווריד. התמונה שלך יושבת על המיטה הזו, מקללת ומנסרת את הגבס עם הסכין של החמאה לא יוצאת לי מהראש.

אני יודעת, שממש עוד מעט, כשאנחנו, עם הדאגה הצמודה והדביקה הזו נעלה לך קצת יותר מידי על העצבים את תתפסי כפית, תדחפי לנו אותה לפה ותצעקי עלינו לאכול את כל הצלחת או לחילופין תקלחי אותנו באישון לילה במיים קרים, כי ככה אנחנו לא יכולים ללכת לישון. כן, ברור לי שתחזירי לנו.

בדיוק כמו שברור לי שיום אחד, נגנוב שלושתינו כסאות מחדרים צמודים ונעשה איתך תחרות במסדרונות כשאותה אחות מהלילה רודפת אחרינו ושולחת את התמונות שלנו לביטחון.

אני יודעת שמזל שחיברו לך את השלט לקיר כי אחרת מזמן היית שוברת את הטלוויזיה ויודעת שעמוק בתוך הלב, את פותחת על כולנו פה מלוכלך.

כשחברה מגיעה שזופה לבקר את מתחילה להתעצבן, "תלכי לים" את בטח אומרת לעצמך "את והרגליים השלמות שלך, אבל אמן ותפגשי שם איזה שמן שעיר ומכוער שיסתיר לך את הנוף ואת השמש, שהריח של הזיעה שלו יהרוס לך את כל היום והשארטיקים יפלו לך אמן על הביקיני", וכשאחד הדודים יושב מולך במבט מודאג ומבקש שתספרי בפעם המאה איך כל זה קרה את בטח אומרת לעצמך שזה שלא ראית אותו שנתיים ושהוא בקושי זוכר איך קוראים לך זו סיבה מספיק טובה בכדי להעיף אותו מפה וללכת לישון.  ובואי נהיה כנים שוש, גם עלינו את בטח פותחת פה מלוכלך, על איך שתלשנו ממך כל פיסת פרטיות, על כמה אנחנו יושבים לך על הווריד ועל מתי סוף סוף תעבירי יום שלם בלי הפרצוף היפה שלנו מול העיניים שלך.

את כועסת שבאים, וכועסת כשלא, את מתעצבנת שאומרים לך את האמת בפנים וכועסת אם חלילה מסתירים ממך פיסת מידע. ויש לך גם רגעים נדירים, שאפשר לראות בהם את הגן הפוחז יוצא מכלל שליטה ואת צוחקת על המצב, על הטמטום ועל איך גזלו ממך את האפשרות לחרבן בשקט.

אבל את בטח יודעת, פוחזת קטנה שלי, שאת כל מה שאנחנו עושים אנחנו עושים מתוך אהבה. שהלוואי ולא היינו צריכים לשבת לך על הווריד ולהמאיס את עצמנו עד מוות. את בטח יודעת שכולנו לא ישנים טוב בלילה, גם כשאנחנו במיטה הביתית החמימה ולא רק בספה הצרה המסריחה שליד המיטה שלך.

ושאנחנו אומרים לך את כל מה שאנחנו חושבים, בלי קשר לאם תאהבי את זה או לא, בעיקר כי ככה אנחנו ואנחנו לא יודעים אחרת.

ושאנחנו לא כועסים כשאת לא מקשיבה לנו, כי ככה את, אז אל תכעסי כשאנחנו לא מקשיבים לך... ככה אנחנו. לא רוצים לא לבוא, לא רוצים לישון בשקט ולא רוצים להתעסק בדברים אחרים, כל הסיפור הזה של תכבו לי את האור, אני אהיה בסדר, לא עובד עלינו, אולי כי אומרים שזה שייך לצד השני של הגלובוס.