אמובטלת בברלין

ביום חמישי האחרון החלטתי לעשות מצווה ולתרום מעט מהזמן הלא פנוי שלי לאגודת הנכים הבין לאומית ולקחתי את אחותי הצולעת לסרט. גם לי וגם לה היה קצת יותר מידי בלאגן בחודשיים האחרונים. לי עם הבת שלי ועם החופש הגדול, עם ההעבודה וכו' ואצלה סתם תאונת דרכים שבגינה היא כבר יותר מחדשיים רצופים לא ישנה בבית, מין חופשה מרוכזת כזו.. מהחיים שלה.

אז ביום חמישי כאמור, נסעתי לאסוף אותה וביחד יצאנו אל העיר הגדולה (בינייני האומה, ירושליים, קולנוע עם טעם של פעם...).

כבר יצא לי פעם או פעמיים להסתובב עם הפוחזת בחברת אנשים כשאני מגלגלת אותה על הרכב החדש שהיא קיבלה במתנה לפחות לכמה חודשים הקרובים..., וזה לא חדש לי שאנשים מסתכלים על בחורה נכה במבט מלא רחמים שסוקר את גופה מכף רגל ועד ראש במטרה לגלות איזה רמז ללמה כל הסיפור הזה קרה לה, אבל יום חמישי בערב, איזור התחנה המרכזית הוא איזור הומה מהרגיל והמבטים היו בוחנים ועמוקים מהרגיל. חלק חיפשו לה קרניים על הראש, חלק נתנו לה מיד לעבור כי היא מסכנה וחלק ברחו הצידה כי אולי זה מדבק החרא הזה... מכיוון שאין לי מסננים על הפה, ומכיוון שאיתה הפה שלי מקשקש אפילו יותר מכרגיל, שאלתי אותה ובדקתי עד כמה היא מודעת לגודל הזוועה. ומתברר שהיא מודעת. פחות מחודש היא יוצאת מידי פעם מהמלון חמישה כוכבים שלה לסיורים בינות לאנשים רגילים, חסרי כיסאות (וקרניים כמובן) ומסתובבת על הכיסא שלה כאילו היא נורמלית. פחות מחודש והיא כבר הפנימה את הקודים שקיימים בין הולכים על שתיים לבין נכים, בין נכים לבין נכים אחרים  ובין נכים לבין אנשים אידיוטים. מתברר שיש פה מערכת חוקים מסועפת ושצריך להיות בקיאים בפרטים על מנת להבין איך מתנהגים. מכיוון שאני לא בעלת כרטיס חבר במועדון המתגלגלים הארצי, לא הצלחתי להבין ולהפנים את כל החוקים אבל במבט מהצד אני יכולה להגיד בוודאות שמדובר במועדון יוקרתי, עם חוקי קבלה נוקשים ועם מבט מתנשא כלפי כל מי שלא התקבל לקליקה הקטנה והאיכותית שלהם. הם לא עומדים (יושבים?) בתור ולא עוברים בידוק בטחוני (מסכנים לא נושאים פצצות, כך מתברר..), מרחיקים מהם ילדים (ואחת אפילו הגדילה לעשות ועצמה לבן שלה את העיניים...) והם יושבים בכל מקום. ככה זה.

בשלב מסויים המבטים האלה , שגרמו לי לרצון עז להתחיל להעיף סטירות לכל עבר, הופכים להיות לא קיימים כמעט עבורם. אותי זה מטריף, עבורה זו מציאות. היא הסבירה לי מאד בפשטות שאם היא רואה חבר מועדון נוסף, שהיא יכולה לעשות משהו שהוא לא, היא לא תחשוב פעמיים ותעשה את זה בשבילו, והיא אמרה לי שישר היא יודעת מי חדש במועדון ומי כבר שנים בו... זה לא איך הם נוהגים, זה כנראה משהו בהשלמה שלהם עם המצב.

שלוש שעות לקח לי לברר אם לקולנוע יש גישה לנכים, ארבע שעות לקח לי להבין למה אין שרותים שמותאמים לבחורה מתגלגלת, כשקניתי את הכרטיס אמרו לי ששורה 6 היא הכי נגישה, כשהגעתי לאולם גיליתי ששורה 6 מתוך 13 היא בדיוק באמצע ושיש מדרגות גם למעלה וגם למטה. גם לשורה הכי נגישה שתי מדרגות ומעבר צר, אבל שטויות.. אני לא ציפיתי לזה, אבל היא? היא חברת מועדון.. היא ידעה, וזו בעיה שלה שהיא החליטה בכל זאת לבוא לסרט.

בקיצור, אני אולי קצת צינית ושחורה, ונהניתי למרות האידיוטים שהרחיקו מאיתנו דרדקים וסקרו אותה כאילו היא חזיר יערות תאילנדי לבוש בגד ים באמצע הרחוב, ואני יודעת שלאחותי יש כרטיס חבר זמני, ושעוד מעט המועדון היוקרתי הזה יבעט אותה מבין שורותיו, אבל גיליתי שהם פשוט יותר טובים מאיתנו. שמגיע להם יחס מועדף ומגיע להם גישה וקיצבה ואפשרויות. גם כי מה שמגיע לכל בן אדם, והוא מובן מאליו, מגיע גם להם. וגם כי אם הם מצליחים להעביר את ימיהם בתוך היחס הזה, בלי להרביץ לאף אחד, מגיע להם אפילו יותר.