אמובטלת בברלין

הקטנה שלי, שנתיים וחמש דקות בערך, הייתה איתי עד ה 27.8 בבית.

שנתיים היא היתה רגילה לקבל יחס אישי ואוכל ביתי, שנתיים שהיא קיבלה החלפות חיתול מהירות ותגובה לכל בכי. לכן, ביום הראשון שבו הופענו בשערי המעון, היא רצה פנימה מלאת אושר וחיפשה חברים.  ביום הראשון ביליתי איתה שעה וחצי שלמות בין כתלי הגן, יחד עם עוד עשרים וארבעה הורים מיואשים שתוהים לעצמם איך שעה וחצי נחשבות ל"יום" הסתגלות, ומשם חזרנו הביתה. ביום השני הייתי איתה שעה וחצי יחד ואחריה היא נשארה שעה וחצי לבד. כשיצאתי היא אפילו לא טרחה לנופף לשלום, היא בדקה שהשארתי את המוצץ ורצה לחצר. ביום השלישי היא כבר היתה מושא להערצת הגננות והם טענו בתוקף שהן מעולם לא פגשו ילדה חברותית/ורבלית/בעלת ביטחון עצמי/חוש הומור/דוק של ציניות/מחשבה חריפה ואיי קיו כל כך גבוה בכל שנות גננותן. אני, שידעתי כבר את כל זה, השמנתי לי מנחת ויצאתי משער הגן. תצוגת התכלית המופלאה הזו המשיכה עד היום החמישי של הגן, שבו כנראה החליטה הבחורה שאני מגדלת כי הגננות מאוהבות מספיק בצד החברותי שלה ושכדאי להראות להן למה עוד היא מסוגלת.

אי לכך ובהתאם לזאת, החל מיום שישי בשעה שמונה בבוקר, הילדה הקטנה, המקסימה והחברותית שלי לא מפסיקה לבכות. היא משתטחת על הרצפה בכל שניה פנויה שיש לה, היא מבלה את שעות אחר הצהריים בדפיקת ראשה היפה בריצפה בכל פעם שמעזים להגיד לה לא, היא צורחת בטונים שאילו אני הייתי השכנה שלי, כבר מזמן הייתי קוראת לעמותה לשלום הילד וחוץ מכל זה היא כמובן לא מסכימה. לא מסכימה ללכת, לא מסכימה לבוא, לא לאכול ולא לישון, לא להתקלח ושוב לא לישון, בטח שלא לישון.

בארבעת הימים האחרונים, בהם ישנתי במצטבר, ברוטו, ארבע וחצי דקות מקסימום, היא עשתה כל מה שהיא רק יכולה בכדי להוכיח לי שכל סיפור הנטישה הזה לא מקובל עליה. ואני חושבת שהבנתי. אני אפילו די בטוחה. אני יכולה להגיד בוודאות של כמעט מאה אחוז שהילדה לא מרוצה מהרעיון של ללכת לגן. היא היתה, הבינה, הפנימה. היה מצחיק ועכשיו די.

אני יכולה להגיד גם שאני כנראה אמשיך לשלוח אותה לגן, אמשיך להתקשר למנהלת 15 פעם ביום, רק בכדי לשמוע ש"היא נרגעה, אבל לא לגמרי" או "היא בוכה לסרוגין" ולקוות שיום אחד היא תסלח לי על האמא הנוראית שהייתי עבורה בגיל שנתיים. למרות שאני יודעת שכשהיא תסלח לי על זה אני אצטרך להתמודד עם העובדה שהעזתי לשלוח אותה לבית ספר.