אמובטלת בברלין

מותר לי גם לפחד וגם להיות אמיצה, ומותר לי להסביר לילדים שהכל יהיה בסדר גם אם אני לא בטוחה, מותר לי לחשוב שתושבי הדרום חייבים לקבל פתרון למצב הזה שהם חיים בו ולקוות בכל מאודי שהצבא לא שכח את הבחור אלא שהם עשו שם ישיבה והחליטו שאת שלו הוא כבר עשה, מותר לי לרצות שכל מי שיורה טילים לעבר אוכלוסיה אזרחית במשך שנים ישלם את המחיר ועדיין לקוות שאף חף מפשע לא יפגע. מותר לי לקוות שיום אחד יהיה פה טוב יותר גם אם אני לא באמת יודעת אם יש אם הם מבינים משהו חוץ מכוח. מותר לי לרצות שהחיילים שלנו יחזרו הביתה בלי שכף רגלם דרכה ברצועת חוף מקוללת ומלאת דם  אבל יפייפיה ולקוות שבכל זאת יש סיכוי שהמציאות הנוראית הזו השתנתה. מותר לי לא לדעת מי צודק בכל הסיפור הזה, הימין או השמאל, אבל לדעת בוודאות שמי שבטוח צודק לא הולך מחר לבית הספר ולעבודה. מותר לי לחשוב שמצבם של תושבי הדרום לא השתפר בשבוע הזה של המבצע אבל לשמוח שעכשיו, כשחמאס עברו עוד כמה קווים אדומים כולם פתאום שומעים את הצעקה... מותר לי להגיד שיש פה יותר מידי דברים שאני לא יודעת אבל שנראה לי שזה שאנחנו מפחדים על חיים של חיילים זה לא דבר רע.

ומותר לי לקוות שמחר לא תהיה פה אזעקה.

מותר לי לא לדעת ומותר לי לא להיות בטוחה ומותר לי שתהיה לי האפשרות להגיד מה שאני רוצה. השנאה הזו נגד כל מי שמעז, לשניה, להגיד משהו שהוא לא "החמאס בן זונה" גורמת לי לחשוב שכל העם שלנו לגמרי מאוחד, מה שמאחד אותו זה שנאה.

אז אני כאן, אמנם באנונימיות כמעט מוחלטת, אבל בכל זאת אומרת קבל עם ועדה, אני לא בעד המשך לחימה ולא בעד מלחמה, אני בעד שקט לתושבי הדרום ולא בעד הרוגים בשום צד של הגדה. תינוקות בעיני לא עשו שום דבר רע ולא משנה מי ההורים שלהם ומי גר להם מעל הדירה, ובאופן כללי אני מקווה שיום אחד יגלו שיש עם מי לדבר שהיה פשוט צריך למצוא על מה.