הוא בבית, אחרי טיפול שיניים כואב במיוחד שגרם לי ולפחדים שלי ללכת איתו לחנות הצעצועים הקרובה ולהטביע את יגוני ויגונו במיני צורות שונות של פלסטיקים ששוחקות את כרטיס הפלסטיק המסכן שלי. חזרנו מאוחר, מידי מאוחר. והררי העבודה שדחיתי מאתמול כבר זעקו חמאס מהנייד, מהמייל ואפילו מהדואר. התעלמתי וקפצתי איתו לסופר לפינוק שיגרום לטיפול האחרון להיות רק הראשון וחזרתי הבייתה. עכשיו, כשבנייד שלי יש שלושים ושבע שיחות דחופות והמייל שלי מבצע פיגוע התאבדות הוא רוצה תשומת לב. שום הסברים לא מתקבלים ושום קולות של תקתוקי מקלדת בלווי שני טלפונים בו זמנית לא עושים עליו רושם. מה גם שקשה לי לעשות רושם של עובדת מסורה אחרי שחצי יום לא הייתי זמינה ועכשיו הוא צועק מהסלון לבוא לשחק איתו מונופול. 30 שניות. זה ספור. זה החסד שהוא מעניק לי בין "אמא" אחד לשני. הוא רעב, הוא רוצה לשחק, הוא רוצה לשתות ומשעמם לו. הטלויזיה פתוחה, הWII זמין, יש לו, במושגים שלו, גן עדן חלומי בדמות אישור כולל ולא מוגבל בזמן לעשות כל מה שהוא רק רוצה בתנאי שיתן לי חצי שעה אחת בודדה לכבות שרפה או שתיים ולהבעיר עוד עשר שיחכו למחר, כשהוא יהיה בבית ספר.
במקביל לכתיבת ארבע שורות בבלוג אני כותבת מייל אחד ממתינה לתשובה בשני וצועקת בטלפון על הרואה חשבון של העמותה. אני מולטיטאסק בהגדרה. רק לא מצליחה לעשות דבר אחד, שאני באמת באמת רוצה. להעיף את הכל הצידה ולקנות רחוב בירושלים. לזה אני צריכה הקשבה מלאה, תשומת לב מקסימלית ולדאוג שלא תהיה שום הפרעה.
אז עשיתי איתו הסכם, כיביתי את הנייד ואני עוד שניה מכבה את המחשב. אני מחליפה את הג'ינס, מחליקה לי לטרנינג האפור והאהוב שלי, גורבת את הגרביים העבות ונמרחת על הספה, אחר כך אני אוספת את הגבר הקטן הזה שיושב בסלון ומחכה ומכניסה אותו לכלא. אם יפטרו אותי בגלל זה לפחות הוא לא יוכל לבוא בטענות שלא הכנתי אותו ללחם צר ומים לחץ.. בתמורה, הוא מוכר לי את דיזינגוף.
אם מחפשים אותי תגידו שפניתי לנדל"ן. שלא יבנו על זה שאחזור לפני אחת וחצי.
בבלוג זה
בכל הבלוגים
כינוי:
imuvtelet