אמובטלת בברלין

מכיוון שאני זו אני הייתי צריכה לצפות את זה. אבל גם זה קורה. 

מעשה שהיה כך היה:

יום שלישי הוא היום היחיד בשבוע שבו אני עובדת בשתי המשרות שלי. בבוקר באחת ואחר הצהריים בשניה. ככה זה שלישי, פעמיים כי טוב. כשקמתי בבוקר ונפל לי הכתר (מהשן, אני ישנה עם פיג'מה ואת הגלימה והשרביט מחביאה בארון...) כבר הרחתי משהו מעט מסריח, אבל החלפתי לקטנה חיתול והעדפתי להתעלם. ידעתי שלהסתובב ככה זו אופציה קצת בעייתית ושקלתי את האופציות: יום עמוס בעבודה או רופא שיניים. מכיוון שאני זו אני אז הלכתי על אופציה ג'. יום עמוס בעבודה + רופא שיניים. הכי עמוס, הכי פשוט. ארגנתי מה שיכלתי ורצתי למרפאה, גרביים לא זהות וחולצה מקומטת אבל הייתי ראשונה. הדביק לי הבחור בחלוק את שיכל היה להדביק, השביע אותי ששעה אני לא מכניסה שום דבר לפה ושלח אותי לדרכי. יצאתי בדרך הארוכה, כי המכולת עם הלחמניות השוות שם, ורכשתי לי את הפטיש השבועי של ימי שלישי בבוקר: לחמניה טריה שוקולד מריר ודאייט קולה. כי ככה זה כשמטורפים.

הניחוח של הלחמניה שיכר את חושי אבל המתנתי. כי אני ילדה טובה והבטחתי לרופא. שעה ורבע המתנתי... כי ברבע שעה האחרונה הייתי עסוקה בלצעוק על משרד התרבות ולא שמתי לב שכבר מותר. ניתקתי את הטלפון, מאושרת מזה שהגיעה שעת האושר, בצעתי לי חתיכה נדיבה, קברתי בתוכה קוביה שחרחורת ונגסתי מכל הלב. או אז הכתר שנפל לו בבוקר נשבר ונחת על השולחן. קיללתי, התקשרתי ארזתי וברחתי. ככה אני לא מסתובבת.

שבתי אל ההוא עם החלוק הלבן, וכבר לא הייתי ראשונה.. אבל מכיוון שהוא חס על חיי  (וגם קצת התגלגל מצחוק על החיוך המחורר שהביט בו..) הוא קיבל אותי אחרי חצי שעת המתנה בודדת. שזה במונחים של רופאי שיניים "לכי תמלאי לוטו, זה היום שלך.."

הוא הסביר לי שהכתר שבור ושאני חייבת לחזור עוד יומיים ולקחת חדש, ושהרופאה הקבועה שלי, שלא מקבלת היום, תשמח לראות אותי ולעשות גם בדיקה כוללת על הדרך. חשבון הבנק שלי שמח קצת פחות לשמע הבשורה אבל כשיצאתי מהמרפאה כבר לא היה טעם לחזור לעבודה לחצי שעה  ועמדתי מול חנות שהבטיחה מחירי סוף עונה,  אז נכנסתי והטבעתי את יגוני בכמה זוגות תחתונים שמתאימים לכל השנה ונסעתי להביא את הגדול. בדרך התווכחתי עם אחותי על כל מה שרק יכולתי ואחר כך רצתי למחשב הביתי להשלים את מה שלא עשיתי בעבודה.

חצי שעה אחר כך יצאנו שוב לאסוף את שני הקטנים ומכיוון שלא יכלתי להעביר את זה בשקט הצצתי לראות מה היא רוצה ונכנסתי בגדר.

אין דרך יפה לתאר רכב יושב על גדר, אין גם שום סיכוי שאני אצליח להסביר לכם שאני נהגת טובה ומסתדרת מצויין עם חניה ברוורס. אין... כי האוטו שלי היום נראה כמו התמונות האלה בפייסבוק תחת הכותרת:  ויראלי ברשת "צעקתי על הגדר לזוז. ממש ניסיתי לא להכנס בה, אבל היא התעקשה..."

האוטו שלי, שהיה תקוע כמו שרק הוא יודע, והיה מספיק מקוקל ומספיק יפה בכדי שאני אדע שהוא הולך לבלות את הימים הקרובים הרחק ממני. הילד שלי שישב מאחור היה מספיק רגוע בכדי להגיד לי שלא הייתי צריכה לבדוק מה היא רצתה והידים שלי מספיק רעדו בכדי שאני אוכל להתקשר ולהגיד "נראה לי שהרסתי את האוטו". שלוש שניות אחר כך הגיע הסיור של הישוב. איך שהוא יצא שגם את הגדר שהאוטו שלי אכל מישהו יצטרך לתקן. החיים שלי דבש.

שניה אחר כך הזכרתי לעצמי שהילד שלי בריא ושלם, ושבחיי שזה מה שחשוב, אבל שאני גם חייבת לפתור את העניין הזה של העבודה היום כי אני מוציאה היום 78 אנשים להצגה. האוטובוסים יהיו עוד שעה וחצי במושב ויש לי שני ילדים שעדיין בגן. והאוטו שלי אכל גדר אבל הילדים שלי גם צריכים מתישהו לאכול צהרים.

שעה וחצי אחר כך הייתי יחד עם הבחור בדרך למושב. כשהוא ראה את הגדר שישבה לנו באוטו הוא בטח לא ידע מה עדיף, להרביץ לי או להתגלגל מצחוק. במקום זה הוא אמר לי שטויות ולקח אותי לעבודה.

בעיצומו של אחד השבועות הכי עמוסים שהיו לי הרסתי את האוטו. מחר אני אשב בבית למרות שיש לי מליון מה לעשות. אני אבכה קצת לכרית ואזכיר לעצמי שוב שהילד שלי בסדר וזה הכל ברזלים. אשקע בדיכאון עמוק ואצא ממנו בכדי להכין ספינג' כי יש מחר ערב עדות. ביום חמישי אני אבכה לסדין ואסע שוב למרפאה, אני אשלים בדרך את העבודה ואצא להכנה למחנה פסח שאני כל כך לא רוצה... ואני אזכיר לעצמי שוב שהוא בסדר ושזה בעצם לא כל כך נורא. ואז אני אבכה קצת גם לשמיכה כי חשבון הבנק שלי בדיוק גילה מה קרה.

מחר הבלוג שלי חוגג שנה, ואני לא החלטתי אם אני צועדת קדימה, עומדת במקום או חוזרת חזרה...