אמובטלת בברלין

אלוהים יודע איך זה התחיל, הוא חשב שאמרתי משהו שלא אמרתי או שצעקתי משו שלא צעקתי ואז לא ביקש סליחה, משם זה התגלגל וכבר יומיים יש פה כדור שלג אימתני. אני אלופת העולם בעקשנות למרחקים ארוכים, לו יש מדלית זהב בפרינציפים כבר כמה שנים רצופות, וביחד זה קרב תרנגולות עקוב מדם בו לשני העופות כבר אין כרבולת והכנף הימנית ראתה ימים טובים יותר.

לכו תריבו כשיש ילדים... אני מתה לצעוק לו לך תזדיין והוא מת להסביר לי כמה אני טיפשה, אני מתה להשתמש באלימות ולו יש הרבה יותר כח... טוב לא יצא מהסיפור הזה. גם ככה לחוץ פה כי פסח וחופש וברלין, מה אני צריכה גם את מלכת הפרנציפים הפולנייה הזו לידי? חסר לי עם מה להתמודד? לכי תסבירי לו שהרבה יותר פשוט להגיד סליחה או להסביר מה באמת מוציא אותך מדעתך, כל הסיפור הזה של כיתה ג׳ די מיצה את עצמו. מה גם שזו קצת בעיה באמת לכעוס עם הגן ילדים האמיתי כאן מסביב. לפחות אחד חייב תמיד להיות הגננת. 

כשיש ריב אמיתי, וצודק, כשאתה יודע שאין סיכוי שתבקש סליחה כי האידיוט ממול כל כך טועה, בטח כשזה על דבר כל כך עקרוני כמו אם הכלבה נבחה או לא נבחה, אז התסריט הסביר הוא כזה: אחד ינצל הזדמנות לצאת ויחזור אחרי שעות, השני יעבור לסלון, הראשון יחזיר ביום של חוסר זמינות ויקבל חזרה איחור מסיבי ללא התראה, משם אפשר לקנח במייל או אס אמ אס מלא שטנה ולהגיב עליו בהתעלמות, או לעבור לתותחים הכבדים ולתת לילדים אישור לבלגן/לקנות/לאכול כל מה שהשני לא מסכים. זה כבר יחתום את האופציה לשיחה רצינית ביומיים הקרובים אבל יפתח מליארד חזיתות חדשות בכל מה שנוגע להעברת מידע חיוני. אה? לא ידעת שיש לך היום תור לרופא? חשבתי שרשמת.. מה, היית צריכה היום את המחשב? פעם הבאה תגידי מראש.. 

מזל שיש סקס, אחרת איך לעזאזל היינו חוזרים סתם להגיד בוקר טוב? בסוף הרי מישהו עושה חצי צעד ואז השני עושה צעד וחצי וסל.. וסתם יומיים נשרפו על שתיקה

אולי אני צריכה להוסיף: מי שמכיר אותי יודע בטח מה לקרוא בציניות הראויה (אני לא באמת חושבת שאם הכלבה נבחה או לא זה עניין עקרוני ולא באמת חושבת שהוא אידיוט) ומה ליחס לפריקת עצבים (אלימות..) קורה שאנחנו רבים. הוא הקורא הכי נאמן שלי והוא עדיין, למרות הריב, אהוב ליבי היחיד ובלתי מעורער.. בסוף הרי באמת זו רק השגרה. ושני עקשנים שרבים זה לא מחזה מלבב..אז סליחה אם הבהלתי, לא זו היתה הכוונה... אני רק פרקתי, ומעולם לא התביישתי בעובדה שאני אנושית. אני רבה.. מקללת... כועסת.. וממשיכה.