אמובטלת בברלין

הלכתי לשם אחרי השההלוויה נגמרה. תלולית אדמה וחול שנראית צרה וקטנה להחריד. עליה היה מונח שלט קטן עם השם ועוד ארבע אבנים. זה בית קברות צפוף וקטן באמצע שכונת מגורים ומקום סביר לעמוד בו בין הקברים הוא פריווילגיה שנגמרה לפני חמישים שנה בערך. עמדתי לרגליו, אני מניחה. והוספתי אבן אחת. וכל מה שיכלתי לחשוב עליו זה שאולי עכשיו הוא מצליח לנשום. הוא היה איש קשה. והוא לא סמך על אף אחד ולא נתן לאף אחד את האפשרות לעזור לו. בעשרים שנה שאני מכירה אותו הוא הוא לא הרבה לחייך. הוא יכל לחיות טוב והעדיף שלא והוא יכל להיות מאושר אבל העדיף להתעלם. יכול להיות שזה עניין כזה, של ניצולי שואה, שהחיים שהם חיו שם עיצבו את החיים שהם חיים היום. הוא היה סגפן מבחירה והוא היה איש קשה. 

אני, שגדלתי בחיי הנוחים, ונשענתי על אהובי לא פעם, רציתי לרחם עליו אבל הוא היה צלול וקר ונוקשה מידי בכדי שזה יקרה, אז הוא גרם לי לחפש צדדים אחרים. ומצאתי, כאלה שאפשר להעריך. 

אז כשהגעתי לחלקה שלו, שהיתה טריה ורטובה ועזובה כמו שחלקת קבר נראית דקות אחרי שנגמרת ההלוויה ושניות לפני שנכנסת שבת, כל מה שיכלתי לחשוב עליו זה שאולי עכשיו הוא מצליח לנשום. אולי עכשיו הוא נשען אחורה ומצית סיגר בטעם גן עדן, משלב לו רגל על רגל ומדליק את המסך הזה של ההלוויה, של מלחמות ירושה וקרבות על שטחים. ואולי סוף סוף לא אכפת לו. והוא יושב עם אישתו, ששנים לא יכלה להחזיר לו אהבה, ושניהם צוחקים על מה שקרה וכמה זמן פה בוזבז על שטויות.

ואם יש גן עדן או עולם של נשמות, שבו הוא פוגש את כל מי שנעלם לו בתקופה של השואה ויושב איתם שם על איזו פרוסת עוגה, ונעלמת ממנו לאט לאט כל טיפה של זיקנה, והוא הופך להיות האיש הזה שהוא היה לפני עשרים שנה, צלול וחסון עם שיער שיבה אבל בלי טיפה של זיקנה. בלי מטפלת ובלי מקל או משענת להליכה. ועושה שוב, רק את מה שהוא רצה. והוא בטח חוזר להיות איש קשה אבל הוא בטח גם נהנה.

אולי הוא מצליח לשמוח שהוא השאיר אחריו שישה נינים, ואולי הוא שמח שהוא הספיק להגיד להם שלום. אולי גם שם הוא סר וזועף, אבל הוא בטח יודע שלמרות שאי אפשר להאשים אותו שהוא לא ניסה, הוא לא הצליח והיו כמה שכשהוא הלך הזילו דמעה.

לזיכרו של סבא דוד, הסבא רבא של הילדים שלי.