אמובטלת בברלין

כשהייתי קטנה, הלכתי לסבתא שלי בכדי לעשות עבודת שורשים. ישבתי עם אמא של אמא שלי, שהיתה אישה שהערצתי ואהבתי בכל אחד מנימי ליבי ונפשי. אישה שגידלה אותי והיתה הבית שלי והמקלט שלי והמקום שאליו הייתי בורחת כל אימת שרציתי להפסיק לריב עם אמא שלי. 

בפעם הראשונה ישבתי עם הסבתא שלי ושאלתי אותה על הסיפור שלה. על המקום שלה. ידעתי מעט מאוד, אבל כדרך ילדים גם לא ממש התעניינתי. באתי לאכול, לקבל חיבוק, לראות איתה סדרה דוברת אנגלית שהיא היתה מתרגמת לי סימולטנית לערבית ואני הייתי מוסיפה לה אנקדוטות מהכתוביות. 

כשישבתי איתה, היא ישבה מולי והעיניים הכחולות הרכות שלה מיד הפכו מבריקות. היא סיפרה בעברית קלוקלת מטובלת בניב הערבי שהביאה איתה מטריפולי איך סבא שלי, שהיה גדול וחזק, ונפטר כשהייתי בת ארבע, היה פעם הבעל של אחותה. איך כשאחותה "מָשְיה" הוא רצה לקחת את הבן שלהם וללכת אז חיתנו אותה איתו, בכדי שלא יברח. היא היתה בת 10. היא סיפרה לי איך כשהיא היתה עדיין ילדה ומטופלת בתינוק סגרו את כל היהודים במקום אחד. ואני זוכרת שהיא דיברה על פצצות. הרבה הרבה פצצות. ועל איך היא דאגה לקטן ושכבה עליו כל פעם שהיא שמעה שריקה, והוא היה צורח. זוכרת אותה מספרת איך ברחה מהגופות ואיך היתה לבד, כי הסבא הגדול והחזק שלי לא היה שם, הוא לקח יהודים בסירה. אני זוכרת אותה מספרת בלי אוויר, בלי נשימה, כאילו חיכתה שמישהו סוף סוף ישמע מה שיש לה להגיד, אני זוכרת אותה בוכה, את הסבתא המדהימה שלי, ואותי מנסה להקשיב מבין הדמעות שלה ושלי. זה כל מה שאני זוכרת מהסיפור. שברי משפטים ודמעות, תמונות שמצטיירות בדמיון של ילדה בת שתים עשרה.

כשחזרתי הביתה ושאלתי את אמא שלי על הסיפור הזה, ושאלתי אותה איך יכול להיות שלא ידענו, היא ענתה לי שסבתא קצת מדמיינת. שתמיד כשסיפרה אותו בבית ספר אמרו לה שהסיפור הזה הוא שטויות ושאמא שלה משוגעת. לא כדאי לך, היא אמרה לי אז, להכניס אותו לעבודה.

ולא הכנסתי. כי מי בגיל שתים עשרה רוצה שיחשבו שהוא משוגע? יותר פשוט לחשוב שסבתא שלי משוגעת.

שנים אחרי שהנחתי לסיפור להשכח לי בנבכי המוח, ושנים אחרי שהיא נפטרה, קיבלתי טלפון מאמא שלי בוכה. הייתי בעבודה, והיא הייתה היסטרית. יצאתי החוצה ושאלתי מה קרה. היא ראתה תוכנית על שואת יהודי לוב, ואמא שלה לא היתה משוגעת. המורים שלה היו.

כבר הייתי הרבה יותר מבוגרת,  וידעתי שהיה משהו כזה וזכרתי במעורפל שברי משפטים ודמעות מכיתה ו'. והתחלתי לקרוא. הבאתי לאמא שלי ספר אחד, ועוד מאמרים, הבאתי לה כתבה מהעיתון ואת הערך מויקפדיה. 

שנים אני מנסה להזכר בסיפור המלא שסיפרה לי, שנים אני מנסה לכפר על המחיקה שלו מהעבודה, שנים אני מנסה לכפר על העוול שאני, יחד עם כל מי שמסביבה, עשינו לה. ועדיין, מעולם לא אמרתי שגם סבתא שלי היתה ניצולת שואה.  אז אולי הגיע הזמן. כי מגיע לה.