אמובטלת בברלין

אני מניחה שעדיף ככה. שלושה ימים אחרי שנסגר החוזה של הדירה, כבר יש תאריך למכולה, כבר נירכשו הכרטיסים וכבר התחלתי למיין. עוד שבוע וחצי אני אומר שלום לכל החפצים שצברתי בימי חיי ואתפלל שהם יגיעו בבטחה ליעדם, שבועיים אחר כך אני אפרד מהבחור שיתחיל לארגן, וביום למחרת, אני ושלושת נכסיי הגדולים והחשובים ביותר נמריא אל הפרק הבא. הידיים מתחילות לרעוד לי מידי פעם ויש צמרמורת בעמוד השידרה.  העיניים מתמלאות לחלוחית מידי שבע דקות אבל זה נעצר בזה בנתיים... הזרם הגדול בוא יבוא, השאלה היא מתי..

 את שעות הבוקר אני מבלה בשמונה טלפונים על אוזן אחת מנסה לסגור קצוות פרומים ומגלה בכל רגע עוד שבעה חוטים נטולי קשר, את הצהריים אני מבלה באיסוף, בישול, שיעורים והדחקה. את הערבים אני מבלה באסיפות הורים. כאילו לא נותרו לילד שלי עוד 9 ימי לימודים בלבד במערכת החינוך הישראלית, אני הולכת אליהן ומקשיבה בעיון לכל מילה שיוצאת מפיה של המורה התורנית כאילו זו האסיפה הראשונה בחיי. אל תשאלו אותי למה. אפילו לעצמי אני לא מצליחה לענות.  

אני לא יודעת במה אני עסוקה יותר- בלנסות להעביר חיים שלמים למדינה זרה, בלקלל בשקט את כל מי שנשאר פה ומעז לפצות או הפה או בלהדחיק. קראו לי סכיזופרנית, אבל אני מצליחה לעשות את הכל, אני מדחיקה ומשלמת על הכרטיס, מקללת ומנסה להוזיל את המחיר. 

אהובי היקר לקח על עצמו את תפקיד המרגיע הלאומי וישר קם לחבק ולפאר את ברלין בכל שניה שבה הוא קולט תחילתה של דמעה. הבכור שלי נשבר ברגע שהוא גילה שיש דברים שאי אפשר לקחת איתנו במטוס והקטן שאל אם נישאר שם עד שנמות. אין לי ספר הדרכה להתמודדות במצבי לחץ. אין לי רשימת הוראות מסודרת על התמודדות עם ילד ששובר אותי בכמה שאלות תמימות ואין לי תרשים זרימה של התנהגויות בעיתות מצוקה. יש לי אני אחת שבקושי יודעת מה היא עושה. זה אולי מהצד נשמע כמו לא סיפור כזה גדול, ואולי לחלק זה נשמע כמו הרפתקאה, לי זה כרגע נראה כמו מפלצת גדולה. אני אוכל לנצח אותה בקלות, בשניה שאני אפענח איפה יש לה נקודת תורפה.