אמובטלת בברלין

כמעט חודש.

המכולה כבר פרקה פה את חיינו הניידים, ושני הגדולים כבר שבועיים משכימים מצחצחים ויוצאים אל הכפור בדרך לבית הספר. כמעט חודש.

עדיין אין פה שגרה, גם לא חיבור נורמלי לאינטרנט. אין פה מרק אמיתי של בית שמחמם לב ומחייה נפשות, אבל חוץ מזה הכל יש. באמת...

אני מתגעגעת כמו מטורפת למשפחה שלי וחיה על הבטחות עמומות לביקור קרוב, אבל חוץ מזה בסדר. באמת באמת בסדר. ציפיתי ליותר גרוע....

מרפי עדיין פה, הוא מאוהב קשות בבירוקרטיה הגרמנית ומסרב ללכת, אבל הוא כאמור בן משפחה... הקטן ביקש, אם אפשר, שמחר, מוקדם בבוקר, נלך לקנות אוטו. כי קר. והגדול כבר מגמגם בגרמנית קלוקלת.... הקטנה מבקשת נואשות ללכת לגן ואני באמת בסדר. ציפיתי ליותר גרוע....

הבחור מתחיל לעבוד רק מחר, שלושה וחצי שבועות אנחנו נלחמים במיני פקידים זועפים וזה לא נגמר. מחר הוא מתחיל לעבוד ואני אלחם לי לבד... בחושך.... אבל חוץ מזה? באמת בסדר. ציפיתי להרבה יותר גרוע.

בדיוק לפני שיצאנו היתה הילולה גדולה סביב ברלין. שמעתי שטוב פה, וזול. שהחיים קלים... ועדיין, אני? ציפיתי לממש גרוע... קר פה, זה כן, והסופר זול, אבל החשמל יקר, וגם החימום... השכר דירה בשמים. אבל התחבורה הציבורית אלילית והנורמליות האירופאית מתחילה לחלחל גם אלי. יכול להיות שזה נורמלי להיות סבתא בת 76 עם שיער סגול וקורקינט. מי אני שאשפוט?

בקיצור בנתיים בסדר. יש נפילות, אבל ציפיתי ליותר גרוע.